בן זקונים לנעמי ושלום, נולד בירושלים. ביום שהוכנס בבריתו של אברהם אבינו, נפל אחיו הבכור שמעון וההורים, שהוכו בהלם כבד, לא יכלו לטפל ברך הנולד. אחיותיו המבוגרות גדלוהו והוא צמח ילד מקסים אך עקשן ושובב, שנחבל לעתים קרובות. בהיותו בן עשר עבר לגור אצל אחותו תמר בקיבוץ אשדות יעקב ושם למד. בתקופה זו היה במסגרת מעוצבת ותקינה, והיא תרמה רבת לגיבוש דמותו. הוא שילב לימודים בעבודה ואהב לעבוד בשדה. כאן מצאה נפשו הפיוטית את ביטויה בחיים בחיק הטבע ובעריכת טיולים רבים. הוא אהב ספורט והרבה לשחק בכדור-סל ולשחות. למרות שאהב את חיי המשק, התגעגע לביתו וחסר היה את החום של הקן המשפחתי. בגיל ארבע-עשרה שב לבית הוריו בירושלים והחל ללמוד בבית-הספר המקצועי כי"ח. הוא היה תלמיד שקדן, חרוץ ומסודר. נער פשוט הליכות, ישר עד למאוד ונכון תמיד לסייע ולאחרים ככל יכולתו. למרות שהיה שתקן מטבעו ולא הרבה בדברים, היה עליז וחברותי ואוהב אדם וחברה. הייתה בו שמחת חיים מדבקת ובמסיבות רקד ושר וסחף עמו את כל הנוכחים. גם בירושלים המשיך לעסוק בספורט, הצטיין במשחק הכדורסל והיה חבר בנבחרת ימק"א. אילן גויס לצה"ל בנובמבר 1967 והוצב לחיל הקשר כמדריך. הוא היה מדריך מעולה, שמאות חניכים עברו תחת ידיו. את קורס הקצינים סיים כחניך מצטיין ולאחר סיומו נשלח לסיני ושם שירת כקצין קשר גדודי. אחר-כך שב לתפקיד הדרכה. במסגרת שירותו עבר גם קורס צניחה. באותה תקופה נשא לאישה את זיוה בת כפר ורבורג ושם גם שאף להקים את ביתו ואת משקו. רבות התלבט בין רצונו לבנות משק ולעבד את האדמה וגם להמשיך וללמוד, ובין מצפונו שחייבו להישאר בצבא הקבע. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה אילן עם יחידתו בסיני ולמעשה ניהל את יחידת הקשר והפעיל את מערכות השליטה באופן עצמאי. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973) נהרג בהפגזה כבדה של קטיושות, באזור הגשר על תעלת סואץ, בעת שניסה לחלץ חייל שנפצע בשתי רגליו. יום זה, לפי התאריך העברי, הוא יום השנה לנפילתו של אחיו הבכור, שמעון ז"ל. אילן הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל, למרגלות קברו של שמעון ז"ל - מקום שאהב לבקר לעתים קרובות בחייו. השאיר אחריו אישה ובת אילנה, שנקראת על שמו ונולדה לאחר נפילתו, הורים, אחיות ואח. לאחר נפלו הועלה לדרגת סרן.

אילן שמעיה