לאה נולדה בשנת 1881 בעיירה לאדי בפלך מוהילוב שברוסיה הלבנה. לסבה שמואל מינץ הגביר, מעמודי התווך של הקהילה היה עסק לפשתן ובנו ירוחם, אביה של לאה המשיך בעסקיו. את מרבית השנה היה ירוחם מבלה בחארקוב ופעמיים בשנה, בפסח ובראש השנה היה מגיע לבקר. כשהיתה לאה בת 12 עזבה את לאדי ואת משפחתה וחבריה ונסעה אליו למשך שנה, שנה שזכורה לה כבדידות מתמשכת. ב- 1898, לאה כבר בת 16, התאחדה כל המשפחה והתיישבה בריגה שבלטביה. שנה לאחר מכן נולדו התאומים שמואל ושושנה ולאה היא שגידלה אותן. לאמה שרה היו עסקים בעיר ולאה היתה הכוח המניע של המשפחה. המאה ה- 20 נפתחה ולאה הצעירה התחברה לחוגים מהפכניים אך הבינה שהחיים בסדר הנוכחי עלולים עוד לחמוק ממנה. היא החליטה בעצת אחותה הצעירה צילה ובניגוד לדעת המשפחה, לצאת ללימודים בברלין. השנה 1906 לאה מתגוררת בברלין אצל חברה המעורה היטב בחיי הסטודנטים, לומדת בצורה לא מסודרת באוניברסיטה ומתחברת שוב לחוגים יהודיים שמנצלים את נסיעתה לביקור אצל הדודה בוורשה, להברחת אקדחים למחתרת שבעיר ברסט-ליטובסק ברוסיה. לאה המשיכה במסעותיה אל ריגה ואל וילנה וחזרה לברלין. הוריה הסכימו הפעם לדרכה החדשה וסייעו כספית לה ולאחותה צילה שעבדה כרופאת שיניים. לאה השתלמה בתחום טכנאות השיניים וקיבלה דיפלומה. ב- 1908 הגיעה לעיר האחות הצעירה נינה ושלושת האחיות בילו ביחד, בין שאר גם בטיול חלומי לשוייץ. באותה שנה ביקשו חברי המפלגה מלאה להגיע לקייב למלא תפקיד חשוב (באופן לא חוקי). לאה התקבלה להוראת טכנאות שיניים באוניברסיטה בקייב ובמסגרת 'תפקידה' היא נעצרה ונמלטה מקייב חזרה ללאדי עיירת הולדתה. משם עברה לז'יטומיר ולקייב וב- 1909 הגיעה לאה לוינה, שם היא התרשמה מיופי הבתים והנימוסים אך שוב הרגישה בודדה וחזרה לבקשת אחותה לריגה לארגן את חתונתה עם מנדל לולב הסוחר המצליח. לאחר החתונה נסעה לאה בברכת המשפחה לפריז והתאהבה בה. 'עיר האורות' מלאה סטודנטים ומהפכנים, אנשי בוהימה ופליטים פוליטיים קסמה לה. לאה בילתה שעות רבות בספרית הסורבון ונפגשה עם אנשי תרבות וחברה ואף נקשרה למשפחתו של הסופר שלום אש. ידידיה של לאה הפצירו בה לנסוע לאמריקה. בינתיים מצב עסקיו של אביה ירוחם הדרדר ולאה חזרה לריגה ושוב המשפחה בעצת מנדל החליטה,ארץ ישראל! בשנת 1913 לאה ואביה מגיעים בדרכונים מזוייפים דרך נמל טרייסט לא"י. בין האנשים שפגשה לאה בארץ ישראל היתה ישע סמפטר, יהודיה מאמריקה שהגיעה ארצה וחלמה לתרום לחלוצים, לעולים וכל הבאים בשערי הארץ. היא התיישבה ברחובות וביתה היה למקום מפגש לחשובי הארץ. לאחר שלאה וישע נפגשו הן החליטו להקים בית הבראה צמחוני בגבעת ברנר. ישע שמכרה את ביתה לד"ר וייצמן תרמה את הכסף, ולאה חברתה את יכולת הארגון. בגבעת ברנר לא ידעו איך ל'עכל' את שתי הנשים חדורות האמונה ובעלות הנכסים, ולאחר מספר אסיפות בשנת 1934 הוחלט לקבלן כחברות. ישע חלושת הגוף נזקקה לבית מסודר ובאוהלי הגבעה לא יכלה להיקלט. בינתיים השתלבה לאה בקיבוץ הצעיר בעבודות המטבח. בזמנה הפנוי החלה להריץ את הקמת בית ההבראה. באותה תקופה היה מחסור בכל, ובקיבוץ רצו לנצל את הכסף ל'צרכים מישקיים', אך לאה עמדה על שלה והבניין החל להיבנות. היא הביאה בנאי מומחה שיחד עם חברי הקיבוץ החלו במלאכה. לישע סודר חדר קטן ב'בית הגדול' ואת האמבטיה לה היתה זקוקה היא חילקה עם דיירי חדר החולים הסמוך. בזכרונותיה אותם סיפרה לאה לסופר משה שמיר שמור אותו 'ליל בנית הגג' - בו גוייסו כל חברי הקיבוץ ליציקה לילית של הגג. שאר החברים חיכו בצריף חדר האוכל להודעה החגיגית על גמר היציקה. כשהגיעה הבשורה, פרצו כל החברים בהורה סוערת עד אור הבוקר. בינתיים החלו לזרום חולים מבריאים ופצועים אל בית ההבראה, אותו ניהלה לאה ביד רמה. יחד עם ישע האדריכל ויינברג והגנן המסור דוד קסטן הקימו את הגן המופלא סביב. לאה שמומחיותה היתה בשטח ארגון בתי חולים הוזעקה לטבריה להקים שם את קופת חולים. לישע היה עצוב לבד והיא הוזמנה למקום. כשחזרו השתיים לגבעה חלתה ישע ונפטרה והיא בת 55. לאה שהספידה אותה הבטיחה לה חגיגית שבית ההבראה ששמו הפך ל'בית ישע' יפרח ויגדל. במלחמת העצמאות הפך המקום לבית חולים ולאה הצמחונית הסכימה בלית ברירה לשינוי התפריט...עד שוך הקרבות. עם הקמת המדינה גוייסה לאה לפרוייקטים ברחבי הארץ ומסירותה ויכולת הארגון שלה חוללו נפלאות. לאה היתה בין החברים שעזבו ב'פילוג' למצר סרני וחברים רבים עמדו במסיבת הפרידה וביכו את עזיבתה. בנצר סרני חשבה לאה הנמרצת בת ה- 68 שתוכל להקים בית הבראה במתכונת דומה, אך זה לא הצליח. את מרבית מירצה השקיעה בעזרה לאנשי המעברות ולנזקקים ברחבי הארץ . בגיל 70 ערכו לה מסיבה ושם היא התוודתה שהיו ויש לה חיים נהדרים.