דב גולני, אבא שלנו, היה גיבור שקט וצנוע. על פעילותו במחתרת של תנועת דרור בבודפשט, על חלוקת הדרכונים המזויפים לנמלטים, הריגול בגינתו של אייכמן, מעורבותו בארגון הנוסעים ויציאתו שלו לבסוף ב'רכבת קסטנר' לברגן בלזן, למדנו מן המעט שסיפר. אבל על מעשה הגבורה הבלתי נתפס שלו שמענו רק אחרי לכתו מפי אחד האנשים שהציל. והנה בקיצור סיפור המעשה. באותם ימים נוראים בבודפשט, היה אחיו הבוגר והיקר לו מכל, בן המשפחה היחיד שנותר לידו בעיר הכבושה. אחותו - הניצולה היחידה הנוספת מכל משפחתו - הייתה שבויה באושוויץ ודב לא ידע אז מאומה על גורלה. באחת ההזדמנויות הצליח דב לארגן דרכונים מזויפים לאחיו ולשלושה מחבריו ועזר להם למצוא נתיב בריחה שבסופו הצליחו להגיע בשלום ארצה. יכול היה להצטרף אליהם ולהימלט מהתופת - וכמובן שאחיו הפציר בו לעשות כן - אך הוא סירב. הייתה לו משימה לעשות והוא לא יעזוב אותה! כל עוד כוחותיו עמו, ימשיך דב הצעיר להסתובב ברחובות העיר שורצת החיילים הנאצים, עם הפרצוף היהודי שלו, ועם דרכונים מזויפים בכיסו, ימשיך להעניק נתיבי הימלטות לכל יהודי שרק אפשר להגיע אליו. כל רגע עלול היה להיתפס ולהישלח למרתפי העינויים של הגסטפו לחקירות על קשריו למחתרת, וכל זה לא עצר בעדו. אין לדעת היום כמה נפשות עזר להציל כך בסתר, בשקט־בשקט. איש לא שמע על מעשיו ולא ישמע אלא עד אחרית ימיו. משואות לא הודלקו לכבודו ולא הושרו לכבודו שירי הלל. היישוב היה עסוק בגיבורים שלו, והיודע- יבין. דב גולני נולד ב-1927 בשם ברל גלנץ, להוריו שרה ומרדכי גלנץ, בעיירה חוסט שבחבל מרמאריש שברוסיה הקרפטית. דב (ברל) נולד למשפחה דתית - חרדית, היינו אומרים כיום - אלא שהמאורעות עשו את שלהם, ועוד לפני שהמלחמה הגדולה הגיע אליו, החליט להשליך את פאותיו, והצטרף לתנועה הציונית 'דרור', הקשורה לקיבוץ המאוחד. חלומות הילדות הקסומים שלו על ארץ ישראל, מימיו כתינוק של בית רבן ב'חדר', מצאו להם עכשיו דרך מעשית להגשמה. דב היה למוד אסונות מילדותו. הימים, ימי השפל הכלכלי הגדול, מוטטו את מקור פרנסתם הצנוע. אמו - שכילתה את כוחותיה לבדה בפרנסת המשפחה - חלתה לבסוף בשחפת ונפטרה ב-1938. אביו נעדר מביתו באותן השנים מסיבות הלוטות בערפל ואיש לא ידע היכן הוא. דב נאלץ "לאכול ימים" בלכתו מבית לבית. הקהילה היהודית לא תפקיר לעולם ילד יתום ועזוב משלה. ב-1939 - ערב המלחמה - חזר אביו הביתה לאחר היעדרות של שנים. דב בן ה-12 סעד אותו לבדו כשנפל למשכב וישב ליד מיטתו גם כאשר לבסוף עצם את עיניו. השנה הייתה 1940. כשהנאצים הגיעו לאזור, נמלט דב בן ה-15 לבודפשט, שם התקבל לעבודה כשוליית נגרים. תקופה זו החזירה לו את כבודו, נתנה לו קורת גג ופרנסה, ולימדה אותו מקצוע לחיים. בהיותו בן 17 חבר דב אל אנשי המחתרת של תנועת 'דרור' הציונית-סוציאליסטית בבודפשט. הם פעלו ממש מתחת לאפו של אייכמן בהכנה לעלייה וסיוע ליהודים. ב־1944, בעודו מסתובב בחשאי ליד הרציף של 'רכבת קסטנר' - עוזר להביא ולארגן את הנוסעים - הסתבר לו שאחד הנוסעים לא הגיע והתפנה מקום. בבקשו רשות מפעילת המחתרת הממונה עליו, הבחור, מותש ואחוז געגועים לאחיו, קפץ על הקרון ברגע האחרון. הרכבת יצאה במסע איטי ורב תלאות לברגן בלזן, שם עברה עליו תקופה ארוכה של חרפת רעב, ורק העידוד ששאב מחבריו לתנועה חיזקו את גופו ונפשו. בראשית 1945 נשלחו אנשי הרכבת לשוויץ. חייהם ניצלו. ב־ 1945 עלה דב לארץ עליה חלם כל ימיו. דב, העולה החדש, הגיע לקיבוץ דפנה, משם עבר לעין חרוד, וב־1947 גויס לחטיבת גולני. הוא נלחם באומץ עם החטיבה במלחמת העצמאות כשהוא רץ היישר בחזית אל מול מטחי הכדורים. החטיבה ומלחמתה נתנו לו את שם המשפחה החדש. דב היה ממייסדיי קיבוץ פרוד והיה פעיל מאוד שם בכל שטחי החיים; חיפוש ומציאת המקום; בניית הצריפים הראשונים; קליטת עליה חדשה; ארגון פעולות תרבות וטיפוח אתוס ההתיישבות; התלהבות פורצת של מי שנולד מחדש. ביום בהיר אחד הגיעה אל הקיבוץ שולמית (פירושקה) טייכנר הצעירה והיפה והם נישאו שם ב-1951. ב-1953 הביאה מצוקתם של משפחת אשתו הטרייה את כולם אל גבעת ברנר. באותה שנה נולדה יעל, וב-1954 נולד מוטי. בגבעת ברנר מצא דב את מקומו בנגריה והיה אהוב ומוערך שם מאוד. ב-1958 יצאו דב ושולמית לעזרה למשק צעיר בקיבוץ יראון, שם ב־1959 נולד ירון. לאחר שנתיים חזרו לגבעת ברנר עם ירון בן השישה חודשים. ב-1962 נוספה למשפחה הבת הצעירה, מיכל. השנים בקיבוץ עברו בנחת וסיפוק, אלא שהרצון העז של דב ושולה לפינה משפחתית משלהם, הביאו אותם לחפש מושב־שיתופי, בו הקואופרטיב נותן אפשרויות מסוג זה. ב־ 1969 עברה המשפחה לכפר דניאל. יעל הצטרפה לאחר זמן מה, ומוטי בן ה-14, בהסכמה אמיצה של הוריו, החליט להישאר בגבעת ברנר. במושב השיתופי קיבלו בני המשפחה בית עם חצר משלהם ואת הילדים לצדם כל היום. שולמית נכנסה שם היישר לחיי החינוך והתרבות ודב השתלב מיד בנגרית המושב ובחריצותו כתמיד תרם לשגשוגה. עד גיל זקנה, והמחלה הקשה שתקפה אותו, היה דב איש ללא הפסקה. למרות קומתו הקטנה, היה חזק פיסית יותר מכל יתר בני משפחתו יחדיו; איש שאינו מתעייף לעולם. אחרי כל יום עבודה קשה במשק, היה ממשיך ומשקיע בביתו שלו; בגידול ילדים בבית; בגידול ירקות בחצר; ביצירת רהיטים לבית; בעבודות עץ בשביל כולנו. דב חי בביתו שבכפר דניאל עד סוף ימיו מוקף בבני משפחתו, נכדיו וניניו. ב-26 בנובמבר 2011 הלך אבינו לעולמו ואנחנו טמנו אותו באדמת ארצו, בבית העלמין בחלקת היער אשר בפאתי הכפר. יהי זכרו ברוך. אחרית דבר ביום ה-13 בדצמבר 2022, יותר מעשר שנים לאחר פטירתו של דב, הכירו המוסדות סוף־סוף לא רק בתרומתם של הלא־יהודים, חסידי אומות העולם, להצלת יהודים, כי אם גם במעשיהם וגבורתם של המצילים היהודים בשואה. בטקס רב רושם לכבוד אנשי המחתרת אשר פעלו בבודפשט הכבושה, קיבל דב גולני את אות המציל היהודי. בין מקבלי האות הייתה גם חברת גבעת ברנר דייזי הפנר, חברתו של דב למחתרת, ומן המעטים שזכו לכך עוד בחייהם. ביום הזה הפך אבא שלנו דב גולני מניצול למציל.