מירון, איך מכניסים כזה בן אדם לפיסת נייר כזו קטנה?וזה לא סתם בן אדם, זה מרל'ה שלנו. כמו מוגלי, ילד הג'ונגל, שמסרב להתבגר. מרונצ'יק, תמיד מחייך, תמיד זורם. בחור כל כך חברותי, וכל כך ביתי, כל כך פומבי וכל כך אישי ואנושי. אבל מירון זה לא מושג שהיה, מירון זה מירון. חבר טוב עם חיוך מאוזן לאוזן, שמלווה תמיד בצחוק מתגלגל ועיניים שובבות ותמימות. גם בשנים האחרונות כששהה ב- LA , מספיק היה בטלפון של ימי ראשון כדי לדעת, שלמרות המרחק והזמן - מרל'ה שלנו לא השתנה. עדיין בענייני עבודה, חברים וספורט. עדיין עם ענווה שהיתה לצדו והוא לצידה, לאורך תקופה כה ארוכה. עוד מאז ימי טיינר העליזים, כשהטנדר מלא הבוץ היה עוצר בחריקת בלמים, ומירון היה קופץ החוצה לבוש בקושי במכנס עבודה, כשבידו מפתח חצי ופטיש - ידידיו הטובים של מרכז ההשקיה. ומיד מוזיקה מתנגנת ברקע ומתיישבים על כוס קפה, עד ששוב צריך לזוז לפתוח מים או לתקן פיצוץ. כזה היה מירון, לא יכול לשבת בשקט על המקום. ילד טבע חייכן וחרוץ. ילד של קיבוץ. בכל פינה שמסתכלים תהיה חסר: במחשב של עג"ש, וליד השיברים בשדות, בבריכה במשחק כדורמים או על הדשא משתזף, בדיסקוטק עם בקבוק הגולדסטאר הנצחי, מפשפש תמיד בכיסים אחרי אינספור המציתים שתמיד איבדת, על מגרשי הכדורסל, מהמגרש השכונתי ב '52' ועד לאולם הספורט ובקיבוץ על השבילים בדרך לארוחה טובה אצל ההורים. תמיד חיכינו שתחזור, שנפגש שוב, ועכשיו צריך להיפרד, ולא רוצים ולא יודעים איך להגיד שלום, לחיוך שלך, לתמימות, לחלק מאתנו מכתה כה קטנה, ודווקא כאן מול השדות שכל כך אהבת, אנחנו צריכים להפרד... אוהבים ומתגעגעים, בני הכיתה. (גונן לוין מתוך היומן יוני 2003)