נולד בשנת 1904 בעיר אוברהאוזן, שבגרמניה, בשם וולטר, למשפחת ביין. הוא היה הבן הצעיר במשפחה. במסגרת לימודיו התיכוניים, בקרלסרוהה, הוא עמד בהצלחה בכל בחינות הבגרות ובנוסף, התמחה בלימודי בנקאות. סיים את לימודיו בשנת 1923. במקביל, הצטרף לתנועת הנוער Blau-Weiss (כחול-לבן) - תנועת נוער יהודית שאימצה את הרעיון הציוני והכשירה את חניכיה לעבודה חקלאית, לקראת עלייתם לארץ ישראל. בשנת 1926 עזב וולטר את משפחתו ואת גרמניה ועלה ארצה בגפו, למרות התנגדות הוריו. זמן קצר לאחר הגעתו ארצה, במסווה של עבודה פקידותית, בהיותו יוצא גרמניה, נשלח מטעם הקרן הקיימת והסוכנות היהודית לגרמניה. משימתו הייתה לארגן שם נוער וצעירים יהודים ולהעלותם ארצה. על האוניות, שימש וולטר בתפקידי פיקוד מטעם שולחיו. בשנת 1928, בשליחותו האחרונה לגרמניה במסגרת זו, היה וולטר מפקד האונייה. מתוך הצורך להשגת סרטיפיקטים לנשים לכניסה לארץ ישראל, נישא וולטר נישואים פיקטיביים ללידיה, עולה בדרכה לארץ. נישואים, שהפכו בארץ לבני קיימא. במשך השנים נולדו לבני הזוג 4 ילדים, רפאל, הגר, אורי ורחל . בשנת 1928 הצטרף הזוג למתיישבים הראשונים בגבעת ברנר. שם עבד וולטר בפלחה. במקביל הצטרף ל"הגנה". שלוש שנים שהו בגבעת ברנר וב-1931 עברו לתל אביב. בשנת 1936, נמנה הזוג ביין עם עשרת המתיישבים הראשונים שיסדו את כפר סירקין. היישוב הוקם בניגוד להחלטת הסוכנות משום שהטילה ספק בהצלחת האינטגרציה בין קבוצות העולים השונות. למרות זאת, הפכו וולטר וחבריו את המקום הקשה ההוא ליישוב חקלאי משגשג. וולטר מונה למזכיר הראשון של המושב. בהיותו חבר "הגנה" פעיל, מונה למפקד האזורי מטעם ה"הגנה". כפר סירקין שימש כמאחז יהודי בשנות המרד הערבי הגדול (1936-1939), כבסיס של ה"הגנה" במאבק בערבים ובהסלקת כלי נשק בלתי חוקיים. על כל אלה פיקד וולטר כמפקד האזורי. הוריו ואחיו עלו ארצה בסוף שנות ה-30 ורכשו אף הם חלקת אדמה בכפר סירקין, בצמוד לוולטר ומשפחתו. בשנת 1940, גויס וולטר, בשליחות ה"הגנה", לצבא הבריטי. במסגרת שירותו התנדב למשימה ונשלח לתעלת סואץ. שם עסק בעיקר בפירוק מוקשים ופצצות. לאחר שנת שירות אחת, הועלה לדרגת קצין והוצב בחיל החפרים חיל חלוץ שעסק בעיקר בסלילת כבישים ופריצת דרכים. וולטר שירת בחזית האפריקאית. במסגרת שירותו הגיע עד אל-עלמיין. אך לא רק בכך עסק וולטר בשירותו. ככל שהתנאים איפשרו, הוא השתתף בהברחת פליטים יהודים לארץ ישראל. העולים הולבשו במדי הצבא הבריטי, צוידו במסמכים מזויפים והוברחו ארצה. בשנת 1946 השתחרר מהצבא הבריטי, כשהוא עטור בשלוש מדליות והתגייס לנוטרות ארגון של שוטרים יהודים בארץ ישראל, שפעלו במסגרת המשטרה הבריטית וביוזמת הסוכנות היהודית. בפועל, הפיקוד על יחידת הנוטרות היה נתון בידי ה"הגנה". הנוטרים עסקו בהגנה על יישובים יהודיים, מפעלים ודרכי תחבורה. כמו כן, עזרו הנוטרים ל"הגנה" בחיפוי פעולותיה הצבאיות, בהברחת נשק ובאבטחת מבצעי התיישבות . עם הקמת מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל, התגייס וולטר לצה"ל ושימש בתפקידים מנהליים. לאחר זמן קצר, ביולי 1948, נדרש וולטר למשטרה על מנת לסייע בייסוד, ארגון ומסוד מחלקת האפסנאות ואכן, כך עשה. הוא היה בין מייסדי המחלקה. כמו כל עובדי המדינה, נדרש וולטר ביין לשנות את שמו לשם עברי. מעתה נקרא: זאב עצמון. בינתיים נוצר קרע בין וולטר-זאב לבין אשתו לידיה ובני הזוג נפרדו. זאב עזב את כפר סירקין. ב-1953 נקרא לצאת לגרמניה במסגרת "חברת השילומים". "חברת השילומים" הייתה וועדה שנשלחה מטעם משרד החוץ על מנת לפקח על ביצוע הסכם השילומים מגרמניה לניצולי השואה ולמדינת ישראל כפי שנחתם ב-1952. כמו-כן, עסקה "חברת השילומים" בביצוע רכישות, עסקאות חליפין ותוכניות פיתוח בין גרמניה לישראל. בפועל, שימשה הוועדה כנציגות היחידה של ישראל בגרמניה, ובכך הניחה את התשתית להקמת השגרירות הישראלית בגרמניה, בשנת 1965. בתום שנתיים של שירות בגרמניה, חזר זאב ארצה ולמשטרה למחלקת האפסנאות, בה שירת עד שנת 1960. אז, נקרא שוב לדגל. זאב נתבקש ע"י שר המשטרה דאז, בכור שיטרית, לעבור לשירות בתי הסוהר. זאת בעקבות משבר חריף שפקד את השירות לאחר מרד כלא שאטה מרד של יותר ממאה אסירים ביטחוניים-ערבים שב-31.7.1958 הצליחו להשתלט על חדרי הנשק, להכניע את הסוהרים ואף להרוג 2 מהם ולפרוץ את הגדרות. 66 אסירים הצליחו לברוח. רובם עברו את הגבול לירדן. בעקבות המרד נאלצו בכירי השב"ס לפרוש, ביניהם הנציב, צבי חרמון . זאב היה האדם שנבחר לקחת חלק פעיל בארגון מחדש של שירות בתי הסוהר, הן מבחינה ביטחונית והן מבחינה מנהלתית. הוא מונה לסגן נציב השירות ולמנהל אגף כספים, מינהל ומשק. כידוע, נלכד אדולף אייכמן, פושע המלחמה הנאצי ב-1960. המשפט התנהל ב-1961 וגזר דין המוות בוצע, לאחר ערעור שנדחה, ב-1962. במשך כל הזמן הזה היה אייכמן אסיר בכלא רמלה. זאב, שהיה חבר בוועדת הביטחון הבינמשרדית, היה אחראי, מתוקף תפקידו, על כל סידורי הביטחון מרגע לכידתו של הצורר ועד הוצאתו להורג. את תהליך בניית התנור, המיוחד לשריפת גופתו של אייכמן, ליווה זאב ופיקח על ביצועו. בלילה בו נתלה אייכמן וגופתו נשרפה, הפליגו זאב והנציב, אריה ניר, עם הסוהרים והשוטרים שנבחרו למשימה, כדי לפזר את אפרו הרחק מהמים הטריטוריאליים של מדינת ישראל. את רעייתו השנייה, אהבת חייו, רחל לבית לוי, הכיר זאב בשנת 1951. רחל התגייסה למשטרה כשוטרת צעירה, שהמירה את שירותה בצה"ל לשירות במשטרה. זאב היה מנהל מחלקת האפסנאות ואילו היא נתמנתה להיות סמלת המנהלה במחלקה, ושירתה תחת פיקודו. הקשר ביניהם הלך והתהדק עם העמקת הקשר, החליטו רחל וזאב לממש ולמסד את אהבתם. הם נישאו והתמקמו בגבעתיים . בשנת 1968 פשט זאב את המדים והצטרף לשירות החוץ. הוא ורעייתו רחל יצאו לגרמניה. היא בהיותה דוברת ערבית בתפקיד מודיעיני, והוא כאיש משרד החוץ בשגרירות הישראלית בבון. ב-1975 חזרו ארצה והשתלבו, שניהם, בעבודה במוסדות 'מלב"ן' רשת בתי אבות. היא כאחראית אדמיניסטרטיבית והוא כקצין ביטחון ומבקר פנים. לאחר שפרש לגמלאות לא הפסיק זאב את העשייה. הוא המשיך ועבד בהתנדבות כמעט עד ימיו האחרונים, בבית האבות "משען" גבעתיים. הוא עשה כל תפקיד שנדרש אליו בלב אוהב ובנפש חפצה. על כך זכה לא רק ב"תעודת הוקרה למתנדב המצטיין" אלא גם, ובעיקר, זכה לאהבה, להוקרה ולהכרת תודה מדיירי "משען". לאורך כל השנים האלה עבדה רחל ב"משען" כמזכירת ההנהלה. ב-1984 לקה זאב לראשונה בליבו. שנות חייו הבאות היו שנים של אישפוזים חוזרים בבית החולים, צינתורים, ניתוחים וכאב רב. למרות זאת הוא המשיך להתנדב, לפעול לחיות! בזכות פועלו בחייו ועל חלקו במאבק לתקומת ישראל וביסוסה, העניקה מדינת ישראל לזאב עצמון אותות ועיטורים רבים: אות ההגנה , אות המשמר , אות ההתנדבות , אות הלוחם בנאצים , אות הקוממיות , אות סיני , אות מלחמת ששת הימים , עיטור לוחמי המדינה . בנוסף לכל אלה, בשנת 1993 החליטה עיריית גבעתיים להעניק לו את התואר "יקיר גבעתיים". זאב הספיק לקבל את ההודעה והיה גאה מאוד על כך. אך לא הספיק להשתתף בטקס הענקת התואר. הוא נפטר ביוני 1993. התעודה נמסרה לאלמנתו רחל. זאב נקבר בבית העלמין בנחלת יצחק, בחלקת יקירי גבעתיים.