שולמית גולני 1932-2019 מִקֶּסֶם הַצְּלִיל וּמִלִּים שֶׁנּוֹגְעוֹת מֵעֶרְגַּת הַלֵּב וַחֲמִימוּת הָאֵשׁ, מִן הַפְּנַאי שֶׁלֹּא נִטְעָן וְהַזְּמַן שֶׁעוֹד נִתָּן מִפֶּרַח וְשָׁמַיִם לֶאֱרֹג שׁוּב כְּנָפַיִם. שולמית גולני, 2002 שולמית (שולה) גולני, אמנו האהובה, נולדה ב-1932 בשם פירושקה טייכנר בכפר מזקובאצ'האזה שבהונגריה. בת לרוזה (רחל) ושנדור (מרדכי) טייכנר, אחות שנייה במשפחה של שישה ילדים. האב שנדור היה יהודי גאה וזקוף קומה, משוחרר מדת וסוציאליסט פעיל. ב-1944 נחטף האב לעיני ילדיו באיומי רובים על ידי אנשי 'צלב החץ' הפשיסטי ההונגרי ומאז לא נודעו עקבותיו. שולמית ביתו מעולם לא חדלה להתגעגע אליו. במרץ 1944, עם הכיבוש הגרמני, גורשו האם רוזה עם ששת ילדיה הצעירים מביתם. רצו המזל; בנות הברית שהפציצו את קטר הרכבת שלהם, וקסטנר שארגן רכבות בכיוון ההפוך, ובמקום לאושוויץ הם הגיעו לשטרסהוף - מחנה עבודה על יד וינה. מפקד המחנה, נאצי אוסטרי שעוד נותר בו לב, השתאה מן המראה הלא רגיל של האם וששת ילדיה יחדיו, ובסיועו הצליחו לשרוד את השנה האיומה הזאת. בכל אשר עברו, נשבעו להישאר יחד ובפיהם המילים: "לעולם לא לעזוב ידיים". עם תום המלחמה חזרה החבורה במסע מפרך ומסמר שיער אל כפר מולדתם בהונגריה. הם לא מצאו שם את אביהם וגם ביתם נגזל. כל מה שמצאו שם היה שכנים עוינים שמעולם לא חטאו באהבת יהודים. שולמית נשלחה עם אחותה לבית יתומים ואחר כך לבית ילדים של עליית הנוער. פעילי תנועת 'דרור' - הקשורים לקיבוץ המאוחד - פרשו עליהם שם את חסותם והכינו אותם לעליה ארצה. ב1949, והיא בת 16, עלו שולמית ומשפחתה לארץ. המשפחה הגיעה לקיבוץ פרוד, שנוסד על ידי גרעין 'גרדוש' מיוצאי הונגריה. שם פגשה שולמית את אחד המייסדים, דב גלנץ, לימים גולני, לו נישאה ב1951. ב-1953 הביאה מצוקתם של משפחת אשתו הטרייה את כולם אל גבעת ברנר. באותה שנה נולדה יעל, וב-1954 נולד מוטי. ב-1958 יצאו דב ושולמית לעזרה למשק צעיר - קיבוץ יראון, שם ב־1959 נולד ירון. לאחר שנתיים חזרו לגבעת ברנר עם ירון בן השישה חודשים. ב-1962 נוספה למשפחה הבת הצעירה, מיכל. רב שנותיה בגבעת ברנר, עבדה שולה כמטפלת לגיל הרך, שם מצאה סיפוק רב והגיעה להישגים. היא הייתה מאלה שהביאו לתנועה הקיבוצית את 'שיטת הרביעיות'. מבנה של קבוצה דו־גילית, המאפשר יותר שימת לב לכל עולל. השנים בקיבוץ עברו בהגשמה ונחת, אלא שהרצון העז של דב ושולה לפינה משפחתית משלהם, הביאו אותם לחפש מושב־שיתופי, בו הקואופרטיב נותן אפשרויות מסוג זה. ב־ 1969 עברה המשפחה לכפר דניאל. יעל הצטרפה לאחר זמן מה, ומוטי בן ה-14, בהסכמה אמיצה של הוריו, החליט להישאר בגבעת ברנר. במושב השיתופי המשיכה שולמית לעבוד עם פעוטות, ובהמשך בספריה, הוציאה במשך שנים את עלון המשק, והקימה מאפס את ארכיון הכפר. היא תרמה רבות למושב בתחום החינוך והתרבות, אך יותר מכל הייתה עסוקה עם משפחתה - 4 ילדים, 6 נכדים ו- 12 נינים. שולמית כתבה שירים כל חייה; ייחודיים, רגישים ונטולי כל ציניות. קשיי ההישרדות לא אפשרו לה אף פעם להקדיש את הפנאי המתאים לכתיבתה, אבל כל ימיה - בין לבין - הייתה רגילה לפרוש לקרן זווית ולכתוב. ב2010 הוציאה את ספר זכרונותיה כילדה בשואה - 'שערו של בית דין'; ספר שואה שונה, ללא זוועות מפורשות, כתוב בפרוזה מרגשת, מזווית ראייתה האופטימית חסרת התקנה של ילדה בת 11. היום - לאחר לכתה - אנחנו, בניה, מנציחים את כתיבתה. אמא שלנו הורישה לכל בניה את הנטייה להוראה, חינוך וכתיבה: כל ארבעתנו מלמדים וכותבים, גם אם לא תמיד כעיסוק עיקרי: יעל הגדולה עוסקת בחינוך מיוחד. מוטי הוא פרופסור בעל שם להיסטוריה של היישוב והציונות והוציא כבר ספרים רבים שהציבו מבט מקורי על המאבק להקמת המדינה. ירון הוא ארכיטקט, בעל משרד עצמאי - 'גולני אדריכלים' - מוכר וזוכה פרסים. לצד תכנון בניינים מלמד ירון ארכיטקטורה, ופה ושם גם מוציא ספרים. מיכל, משוררת מלידה, עוסקת בהוראה ובעריכת ספרים. מיכל הוציאה כבר מספר ספרי ילדים וספרי שירה משלה. ב-2011 נפטר דב. שולמית נשארה אחריו בבריאות מעורערת, אך חיה בביתה שבכפר דניאל עד סוף ימיה כשהיא מוקפת במשפחתה האוהבת והמשיכה לכתוב כמעט עד יומה האחרון. ב-2019 נכנעה לבסוף למחלתה ואנחנו טמנו אותה צד בצד ליד דב, האיש שליווה אותה רוב ימיה, בבית העלמין בחלקת היער אשר בפאתי הכפר. על מצבתה חרתנו שיר קצר שלה: וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הַכֹּל תַּם. וְאַף עַל פִּי כֵן הִנְּנִי כָּאן. וְאַף עַל פִּי כֵן הִנְּנִי אֵם. יהי זכרה ברוך.