מרים נולדה בפירנצה שבאיטליה בפורים 1927, למרצ'לה ואדולפו בנדטי, הבכורה מבין שתי אחיות. ילדותה עברה עליה בנעימים בעיר האמנות היפה, המשפחה היתה אמידה ומרים למדה במסגרות יהודיות. בגיל 11 כשהחלו חוקי הגזע באיטליה הודיעה לכולם שהיא לא תחיה באיטליה. שנות המלחמה הראשונות עברו עליה בשלום אך ב- 1943 נאלצה המשפחה לברוח מפירנצה ולהסתתר בכפר אצל מכרים. כשהיתה בת 17 הסתיימה המלחמה ומרים פגשה קבוצת חיילים מישראל ששירתו בבריגדה, אחד מהם היה יומבו. אחרי המלחמה החלה ללמד עברית וב- 1945 יצאה לנאפולי בדרכה לארץ ישראל. ברגע האחרון קיבלה הודעה שעליה לוותר על מקומה באניה לטובת אדם אחר, לימים התברר שהאיש שבישר לה את הידיעה היה יעקב ויטרבו. בשנת 1946 נפגשו השניים בסמינר של "החלוץ" בו לימדו עברית. הקשר נמשך שנתיים ואד ב- 1947 החליטו להתחתן. אבל יום אחד ה"חתן" נעלם והתברר שנשלח לא"י בעליה ב'. מרים השיגה פספורט מזוייף לטוניס וביום הכרזת המדינה, ב- 15 במאי 1948 הגיעה לנמל תל אביב. מלכיאל סבלדי הביאאותה לגבעת ברנר, והאיש הראשון שפגשה היה מיודעה, יומבו. יעקב לעומתה ישב במעצר בקפריסין במשך שנה, באוהל יחד עם מימה ודינו רבא ושלח לה מכתבי אהבה על נייר טואלט. מרים בינתיים עבדה בגן הירק והיה מלאה גאווה ציונית חרף החום והברחשים. יעקב הגיע לג"ב בפברואר 1949 ובט"ו בשבט התחתנו, ביום הקמת הכנסת. בסוף אותה שנה נולד רובי ובצריף הקטן השמחה גאתה, גם בשל ביקור הסבתא ואחותה של מרים, לולה. במשך השנים עבדה מרים בבתי ילדים כמטפלת, בבית ישע ובמחסן הבגדים. מרים הקדישה את כל מרצה לגידול חמשת ילדיה: רובי, רמי, דני, ליאורה ואלה והיתה גאה בהישגיהם. למרים היה יחס מיוחד לחג הפורים, יום הולדתה, וילדיה נהנו מתחפושות יפות ומקוריות מעשי ידיה. לאחר שכל הילדים עזבו את הבית, למגינת ליבה של מרים, עשתה הכל כדי למלא את חייה בתוכן, יצאה לטיולים, ביקרה את הנכדים והחלה לעבוד יחד עם יעקב בארכיון, עבודה שהסבה לה נחת רבה. את שנותיה האחרונות הקדישה לטיפול ביעקב ובמשפחתה הגדולה.