שפרה, ביקרתי אותך בבית החולים ביום שני אחה צ. מונשמת, מחוברת להמון צינורות, עיניים עצומות. ליטפתי אותך ואת פקחת עיניים. לא יכולת לדבר. הלב נשבר ואני מסתכלת על עינייך העצובות כל כך. לא כך אני רוצה לזכור אותך. השנה האחרונה הייתה קשה, כאובה, מתסכלת ומייאשת. אני רוצה לזכור אישה גדולה, תרתי משמע. חכמה, משכילה, מעורבת, אכפתית, דעתנית, נאבקת על עמדותיה ודעותיה גם כשזה לא כל כך נוח. מורה בנשמה, אוהבת ספר, הצגה טובה, אוכל טעים; יודעת להנות משמלה יפה, מחרוזת נאה. יחד עם חגית, ארגנת לנו במשך שנים טיולים רבים, יפים ומעניינים ברחבי הארץ ובעולם. חברת קיבוץ שקשורה בכל נימיה לבית הזה, פעילה ומעורבת. מעל 15 שנים עבדנו ביחד, את כמרכזת הקליטה וחברה בצוות שיוך הדירות. נהניתי לעבוד איתך, גם כשהיה קשה והיה! עניינית, נותנת את הנשמה, דואגת ומובילה. ניהלנו המון שיחות ביננו, על הכול. על דברים ברומו של עולם, על המדינה והקיבוץ לאן? ועל זוטות היום יום ומשפחה. היית אשת שיחה מעניינת. לא זכית להקים משפחה משלך אבל היו לך הכישרון והיכולת לקבץ סביבך קבוצה גדולה של חברות טובות ונאמנות, שעטפו אותך והעניקו לך חום ואהבה, כשמעל כולן מעופפים, תומכים ועוזרים שולה ובני ביתה. המאבק תם, סוף הדרך. נוחי על משכבך בשלום. אנחנו נזכור ונספר. (יעל בונה)