נולדתי בבוטושני שברומניה. כל ילדותי עברה שם. הייתי הבכורה, אחותי סידי (היום בנצר) היתה צעירה ממני, ואחי פויו הצעיר ביותר. הבית היה מסורתי-דתי. ההורים הקפידו על שמירת השבת והחג. בית כשר שהיתה בו הפרדה בין בשר לחלב. היינו משפחה רחבה. סדר פסח חגגנו אצל סבא וסבתא והיינו מסובים שם מעל 40 איש. ההורים היו מאד ציוניים, אמא היתה פעילה ב"ויצו", ב"קרן קיימת" וב"קרן היסוד". אבא היה פוסק ובורר בענייני ירושה ובענייני עסקים של יהודים. היהודים לא הלכו לבית משפט גויי, אלא היו באים לאבא. סיימתי בית ספר. למדנו שפות. אבא שלי שלט בשפות זרות, גם דיבר עברית רהוטה. בבית דיברו ההורים יידיש, כשלא רצו שנבין. בבית הספר למדנו גרמנית וצרפתית ובשנתיים האחרונות גם אנגלית. ניסו ללמד אותנו עברית. כל החיים שמעתי על הארץ. בבית היתה קופסא של "קרן קיימת". בט"ו בשבט עטפנו פירות בשקיות כחול-לבן, ועברנו מבית לבית ומכרנו וידענו שבכסף הזה קונים אדמות בארץ ישראל. ב-39 פרצה המלחמה. רומניה לא נפגעה אלא קלטה פליטים, שהגיעו דרומה מפולין. ואז התחילה אנטישמיות גדולה ברומניה. בשנת 40 אי אפשר היה להמשיך ללמוד. הנוער עזב לבוקרשט כדי להמתין לעליה לארץ. גם אני עזבתי את בוטושני בינואר 41 ועברתי לבוקרסט, ובמרץ עליתי לארץ. היהודים עדיין לא הרגישו שהולכת להיות שואה. אבל החוקים החדשים, שהכניסה הממשלה, דחפו את היהודים לחפש מוצא. שערי הארץ היו נעולים. קיבלתי סוף סוף אישור להמשיך את לימודי בביה"ס החקלאי בנהלל. עליתי עם 200 בני נוער בליווי מדריך מ"עליית הנוער". חנה סנש היתה במחזור אחד מעלי. דמות תוססת. המסע לארץ היה ארוך, דרך תורכיה, לבנון ועד מעבר ראש הנקרה. שם אספו אותנו ישירות למחנה עתלית. לאחר שהות של חודשיים בעתלית, הועברנו לבית עולים בבת גלים משם הגעתי לנהלל. תקופת נהלל היתה קשה. המשמעת היתה של בית ספר, עם יציאות מועטות לחופשות. היתה לי משפחה בתל אביב. משפחתי נשארה ברומניה. הקשר איתם היה קשה. דואר משם הגיע עם הרבה שאלות על גורלי, אך דואר אליהם עבר דרך ארוכה, ולא היה לי מושג, אם הם יודעים מה קרה איתי. אבא נפטר ברומניה, ואני זכיתי להתאחד עם אימי אחי ואחותי ב-1948. בסיום לימודי עברתי לגור בתל אביב, שם הכרתי את יוסל שעבד אז ב"משתלות של הקיבוץ" מתחת לבית של חברה שלנו. בג"ב התחלתי לעבוד בבציר, ומשם עברתי לעבוד בגן הירק עד שנולד דניאל. הכנסתי אותו מיד לבית התינוקות והייתי אומללה. לא הינקתי אותו, לא ידעתי איך לחתל אותו, מעולם לא החזקתי תינוק ביד. אני אסירת תודה לשרק'ה זקס שגידלה את אבנר מיטה ליד דניאל, ולימדה אותי להחזיק ולחתל, והרגיעה אותי. עבדתי במחלבה לפני הלידה של עדה, אבל הייתי חקלאית עד שמימי נולדה. אחר כך עברתי לעבוד בהנהלת החשבונות. ה"פילוג" היה מכה קשה. גבעת ברנר אחרי הפילוג לא היתה כמו קודם. יוסל ואני למרות שהיינו מפ"איניקים, נשארנו. יוסל לא היה מוכן להתחיל שוב הכל מחדש. הפילוג כאב לו מאד עד יום מותו. לאחר מכן, הפסקנו ללכת לאסיפה, היינו הולכים רק כשהתקבלו בנים לחברות. היום הכל השתנה. בגילי אני לא אתן עצות. יש לי הרגשה סוביקטיבית, לא שאני מאוכזבת מגבעת ברנר. מכמה בחינות התקדמנו עם הזמן ומכמה בחינות נעשית פה הפקרות. צריכים להיות חוקים, אבל אין דרך לאכוף אותם. מחליטים משהו באסיפה ואין כלים לבצע. היום כל אחד חושב קודם כל על עצמו ואחר כך על הכלל. במאזן הסופי תשעים אחוז זה חיובי. אין לי טענות ואין לי מענות. אני מרגישה טוב, טוב לי כאן. (מתוך ראיון עם חנה שטראוס ממאי 1996)