אחד רק נכנס לפרדס הקר ונפגע, ופגע עד מאד כרע וניגר, ואזל ונגמר והלך באין רמז רק סוד ותינוק לא ידע חיוכו הרחב נוקירהו תמיד, נוליכהו אל עד והוא כהבהוב אחרון של כוכב בזכרון הילדה ירצד וירעד עודנו הולכים ותועים כאן בחול וטרם נמצא לנו חוף לכרוע עליו בשתיקה ולמחול ולזעוף, ולקצוף, ולשטוף. כי היו עינויים שהפליגו עד תכלת והאופק עורפל בדמעה מלוחה ואנו נמשיך לחתור כמו פלג ונכמה להגיע עד חוף הסליחה (עילם בן דור)