שרה נולדה בעיירה קטנה על גבול פולין-לטביה, אחות שניה מבין חמישה אחים. הבית היה מסורתי ולאחר בית הספר היסודי המשיכה ללמוד תפירה. האחות הבכורה נעמי (שפירא) עלתה לארץ לרמת רחל. בשנת 1938 כשהייתה בת 16 הבינה אמה מתוך שיחות עם חיילי 'הצבא האדום' שהצבא הגרמני עומד לכבוש את פולין וליהודים כדאי לברוח. שרה לקחה אחריות על אחיה וכולם ברחו לרוסיה, משאירים מאחור את הוריהם אותם חשבו שיראו תוך כמה חודשים אך למעשה לא זכו לראותם עוד. הם עברו את כל מרחבי רוסיה, מאות קילומטרים בהליכה ונסיעה, מקולחוז לקולחוז - בדרך לנובוסיביסק שבערבות סיביר. אל יעדן לא הגיעו, הם נעצרו בקזחסטן, בעיר זמבולי שם בקולחוז מצאו עבודה, שרה השתלבה במפעל לקונפקציה שתפר מדים לצבא הרוסי, אחיותיה גם הן מצאו עבודה. בין היהודים שמצאו מחסה בקולחוז פגשה שרה את נחום שהיה לבעלה. ב- 1947 לאחר המלחמה ולאחר הולדת הבן הבכור, רוני, שבו לעיר לודז' בפולין בה חיו עד עלייתם לארץ בשנת 1950. שרה שידעה ימים קשים ורעב הסתגלה במהירות לחיי הקיבוץ, עבדה בבתי ילדים, במטבח, בבית ישע ולבסוף גם במקצועה, במתפרה. בינתיים התרחבה המשפחה, נולדו אריק ואביגדור, ושרה ונחום יכלו סוף סוף לחיות בנחת ושלווה. אל החיים בקיבוץ אותם תיארה שרה כ'גן עדן' הצטרפה הגאווה בהישגים הספורטיביים של בניה. בשנת 1985 נפטר לפתע נחום ושרה נאלצה להתמודד עם אובדנו. כמו תמיד, בעזרת רוחה הטובה וידידותיה הקרובות והמשפחה הצליחה שרה להתאושש, חזרה לעבוד, לטפח את גינתה ולארח את הנכדים והנינים. שרה שמרה על נועם הליכותיה, ידעה להעריך ולכבד את כולם עד ימיה האחרונים.