סלומון היה הילד האמצעי מבין שלושה בנים, בגיל צעיר מאוד כבר עזר בפרנסת המשפחה. ילדותו הסתיימה למעשה בגיל 11, כאשר הגרמנים קטעו את לימודיו, ואז נשלח לעבודות הכפייה, בחפירת תעלות והעמסת שרשראות טנקים. לאחר המלחמה הצטרף לתנועת "דרור" ויצא להכשרה לקראת העלייה לארץ. בהכשרה הכיר את אמא שושנה, שהייתה אהבת חייו. יחד הכינו עצמם לעלייה לארץ ישראל, שרו, חלמו וחיכו להגיע אליה. מסע השייט נמשך כחודש ימים בים סוער ובתנאים קשים. 4,000 מעפילים הצטופפו באונייה "כנסת ישראל". כשהתקרבו לחופי הארץ נתפסה האוניה על ידי הבריטים, והם נאבקו ונלחמו בהם בכל הבא ליד. לאחר מכן נשלחו לקפריסין למשך שנה. גם כשעלו ארצה נכלאו במחנה המעצר "עתלית". בגבעת ברנר התחתנו והקימו את ביתם תוך כדי טיפול בהורים המבוגרים. כאן נולדו, ארבעת ילדיהם - מרגנית, רונית, דליה וטל. אבא היה איש חזק, קפדן ובעל עקרונות. העבודה הייתה עבורו ערך עליון. בשנותיו בגבעת ברנר עבד ברימון, בלול, כאקונום במטבח, כגזבר ב"רוית" ובנחל שורק כמנהל חשבונות. בכל מקום בו עבד הצטיין בחריצות, בדייקנות ובהתמדה. על העבודה בנחל שורק אמר שזו הייתה התקופה הכי יפה. דווקא כאשר עמד לצאת לפנסיה, ותכנן עם אמא לנסוע לטייל בעולם הגדול, דווקא אז אמא חלתה. סלומון טיפל בה במסירות אין קץ, לא הסכים שאחרים יטפלו בה. כאשר אמא נפטרה, המכה הייתה קשה ואנושה ממנה אף פעם לא התאושש. לאחר מכן הכיר את בלומה, אישה יקרה ומיוחדת, שעזרה לו למשוך את עגלת החיים. אבא הקים משפחה יפה וגדולה, ילדים, נכדים ונינים. הקפיד בכל יום הולדת לברך ולתת מתנה. התעניין בחיי משפחתו הענפה ושמח והשתתף בכל הצלחה.