גיורא נולד בדצמבר 1915 בעיירה גנייבשוב, על גדות נהר הויסלה אשר בפולין. בגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער "החלוץ", עזב את לימודי הדת והתמסר לפעילות התנועתית. בהיותו בן 15 יצא להכשרה, ולאחר שנתיים וחצי, בשנת 1933 עלה ארצה והוא בן 17 וחצי בלבד. תחילה עבד בקיבוץ רמת-רחל, ואחר כך נשלח לעבוד בים-המלח. עם התגברות האיום הנאצי על היישוב בארץ, גויס לשורות המשטרה, ושירת במשטרת פתח-תקווה. אז הכיר את אשתו הראשונה נחמה , ולימים נישא לה ונולד בנם צורי. כדי להיות בקרבת המשפחה החליטו להקים את ביתם בקבוץ גבעת-ברנר. בשנת 1942 הוחלט באסיפה בגבעת-ברנר שגיורא יהיה נהג משאית, ומאז, כ-55 שנה, לא ירד מההגה. כשהתפרק התא המשפחתי עבר גיורא לאפיקים, כאן נשא לאישה את בתק ה, אהבת חייו וכאן נולד בנו השני יואב. הימים היו ימי "המאורעות" וגיורא התנדב לצאת כנהג בשיירות. במלחמת השחרור ליווה שיירות לירושלים. במלחמת ששת-הימים, והוא כבר מעל גיל 50, שוב התנדב להוביל דלק לביר-גפגפה שבסיני. הוא חילץ את עייזר וייצמן מחולות המדבר, כשמסוקו נאלץ לנחות מחוסר דלק. וכך, לאורך שנים ארוכות התמיד גיורא בעבודתו הקשה. אכן, המשאית הייתה ביתו השני וסם חייו, אך הבית הראשון וטעם החיים האמיתי הייתה המשפחה. בתק ה, האישה שאיתו, טבועה בנשמתו, והבנים צורי ויואב שאותם אהב בכל נפשו ומאודו. לימים, כשהתרחבה המשפחה ונולדו הנכדים, נקשרה נפשו בנפשם באהבה גדולה ועמוקה. לפני מספר שנים קיבל גיורא תעודה המעידה כי גמא במשאיתו כ- 4,000,000 ק"מ על הכביש. אחרי כן, הוענק לו "פרס הוקרה לעובד המצטיין" מטעם המועצה האזורית עמק-הירדן, על מפעל חייו בתחבורה, 55 שנה מאחורי ההגה, ועל מעורבותו והתנדבותו למען הקיבוץ ולמען היישוב העברי והמדינה. כן זכה להירשם בספר השיאים של גינס, כנהג המשאית הוותיק ביותר בארץ, וכנראה גם בעולם כולו. כשנפטרה בתק ה, נשבר גם ליבו של גיורא. שנותיו האחרונות לא היטיבו עמו. מיום שנפרד מן ההגה, אחרי גיל 80, לא מצא מנוחה. הוא חסר את מרחבי הכבישים הפתוחים ומראות הנוף שהיו אהובים עליו כל-כך, ולאחר מספר שנים נפטר. הניח: בנים צורי ויואב, נכדים ונינים.