לחופו של הנהר האדיר, שאט אל ערב, בבצרה אשר בעירק, עיר נמל שוקקת חיים, נולד צדקא, ילד זהוב תלתלים, גאוות המשפחה, לימים יקרא צדוק. זה היה מזמן, אי אז בתחילת שנות העשרים של המאה שעברה, בן בכור למשפחת חייק, אחרי שתי אחיות גדולות, ובהמשך עוד שני אחים ושתי אחיות. כבן למשפחה יהודית ממוצעת, מסורתית במידה, עוד לפני בר המצווה שלו, מרד במוסכמות, התפקח, ועמד על דעתו בתקיפות ביחסו אל הדת, כמו גם שאר האמונות והמיסטיקה שהיו מקובלות בקהילה היהודית בשנים ההן. עוד בהיותו נער צעיר, נאלץ להתמודד מול אב שהזניח את הבית, ולמעשה החליף את אביו כמפרנס, וכל הקשור לדאגה וטיפול בבית באמו ובאחיו, שראו בו אבא לכל דבר. למרות העומס הרב שנפל על כתפיו הצעירות, התמיד בלימודיו, הרחיב השכלתו, נחשף לעולם, לרעיונות חדשים, מהפכניים, בדבר עולם טוב יותר, צודק יותר, שווה יותר, ונהייה קומוניסט. תוך כדי פעילותו בתא הקומוניסטי, כבחור משכיל ומתקדם, נלכד בקסמיה של יפיפייה אצילה, נעימה, לימים תהפוך לאשתו האהובה, ששיחקה אותה קשה להשגה, אך הנחישות של צדוק, כמו בכל מעשיו ודרכיו, "פיצחו" גם אותה. הזוג באו בברית הארוסין, גם זה היה למורת רוחה של משפחתו, שחיפשו כסף וכבוד על פני חוכמה צניעות יופי ואהבה אינסופית. הכרזת המדינה היהודית בא"י במאי 1948, סימנה את תחילתה של התקופה הקשה בחייו. כקומוניסט, ועוד יהודי, הוא נרדף ע"י השלטון, שהכריז על משטר צבאי, והעמיד לדין את אויבי המדינה. במשך שנתיים נרדף ע"י המשטר, כשפסק דין מוות תלוי ועומד נגדו. בתקופה זו, בה הסתתר, החליף זהויות, ומקומות מסתור, רק נעימה, ארוסתו היפה והעדינה, שמרה איתו על קשר. האהבה הובילה את נעמי המחופשת למוסלמית אדוקה, למקומות המסתור של צדוק, ואין ספק שגחלת לוהבת זו שמרה עליו בחיים. בזהות בדויה, יחד עם טונות של מזל, הגיע לישראל, הודות לציונים, בתחילתה של העלייה העיראקית הגדולה: מבצע "עזרא ונחמיה". צדוק הגיע לארץ רק כשבגדיו לגופו, ללא משפחה ללא חברים. למזלו נקלט בקיבוץ בית השיטה. חיי הקיבוץ, השוויון, השיתוף, עבודת האדמה, השלווה שבחיים הכפר, ניגוד מוחלט לכל חייו עד עתה, קנו את ליבו מייד, הוא ידע, כי הגיע לנחלה. אחרי תקופת חיים סוערת קשה ומתישה, מצא את מקומו החדש בעולם. תקופה קצרה, שנמשכה כנצח, בעיני הזוג שהופרד, נגמרה בחתונה צנועה בעמק, שנה לאחר מכן הנחלה זזה קצת למרכז, לגבעת ברנר. וכן... גם הוסיפו כמה ילדים ונכדים לחבילה. צדוק לא האמין שיש דבר בסופם של החיים, לא גיהינום ולא גן עדן, את החיים הוא ראה כמציאה גדולה, שיש לברך עליה, לכן לא פסק מליצור, להתחדש, לצחוק, ולספר, ולספר, ולספר, עד יומו האחרון. לא פעם בשבתו על המרפסת עטופת הירק, בהתבוננו על הזאטוטים המצווחים בגיל בינות לפסלים מעשי ידיו, הביט בהנאה ובאושר גדול, אמר, וחזר ואמר: "זה, גן עדן ! ". (אורי) בגינה שלי ניצבים שני פינגווינים ופרת משה רבנו אחת. הצבע כבר דהה, אבל אני השארתי אותם, כי הם יקרים לליבי, כי צדוק העניק לי אותם כשי. קולו של המספר מבגדד כבר נדם, אולם, אני עדיין שומעת אותו מספר לילדים הקטנים את הספורים הנפלאים של אלף לילה ולילה. הילדים רכבו על הפילים ועל השוורים, ופיהם פעור, ונמשכים לצדוק כמו דבורים לדבש.

צדוק יצחקי