לוביצ'קה - אמא שלי. אתמול, כשעינייך היו עצומות חזק חזק ואמרו לנו שלא תפקחי אותן עוד, ורק נשימותייך עוד מילאו את החדר, גם אני עצמתי את עיניי, וכמעט 90 שנה, שנות חייך, אלו שחייתי בהם בחיי ואלו שחייתי בהם מלפני חיי - הופיעו לי. חשבתי: איזה מאבק איתנים היה בך בין מה שבאת איתו לעולם ובין מה שההיסטוריה הנחיתה עלייך. כבר בגיל 4 נהיית יתומה מאב, נזרקת עם אימך ואחותך לחיי חסר ודלות, בעיירה ליטאית קטנה בשם רקישוק. לא לומדת תיכון אלא יוצאת לעבוד. ויחד עם זאת חיה חיי נעורים תוססים בשומר הצעיר, עם אהבה גדולה שהמלחמה מאוחר יותר קטעה, ועם תחושת ערך וכוח על היכולת העצמאית ועל היותך תומכת באימך ואחותך. המלחמה תפסה אותך בנעורייך אלו, בעיר קובנה, כשאימך נותרת בעיירה, נוריית עם שאר יהודיה, ואת קרועה מחוסר האונים של להגיע אליה, מעונה כל שאר ימי חייך, אשמה על לא עוול בכפך על השאירך אותה שם. שורדת בגטו עד שמעלים אותו באש, מגיחה מן המסתור שבבונקר, נלקחת על-ידי יד נעלמה או המקרה או השגחה לעבודות עם עוד קבוצה של אנשים, כשאחותך - מושלכת חזרה אל הלהבות. מחנה שטוטהוף שבגרמניה. ...אך תמיד, אל סיפורי הזוועה הרבים משם, שאת או חברותייך ספרו לנו, הייתה מחוברת העמידה יוצאת הדופן שלך, האומץ, החוצפה, ההתרסה מול הגרמנים, וגם התמיכה וביטויי הרעות, תוך שמירה על זקיפות קומה וצלם אנוש, בתנאים בהם הפסיקו לראות בך את האנושי. במשקל של 35 ק"ג, חולה בטיפוס, זוחלת עם דלי על הרצפה כדי להגיע למים - כך פגש אותך היום שאחרי המלחמה. ומה אחרי זה? הרוסים, איטליה, קפריסין, גבעת-ברנר. אליה הגעת וכאן את גם נקברת. אך איך יכול להיות באמת "אחרי זה"? היה לך פה טוב וגם קשה, אך היא עשתה לך טוב, הגבעה הזו. שנים שאת מטפלת אהובה של ילדים המתגעגעים לחיקך החם, עובדת חרוצה, מסורה. יוצרת מאוחר יותר שמיכות לילדים, תמונות קיר עליזות של במבי וג'ירפה, ב"בנגלי". אבא. אנחנו. השקעה גדולה בנו. אבל איך יכול להיות "אחרי זה"? ומה זו ה"תקומה" הזו בכלל? נתת לנו הרבה חופש לגדול ולהתנסות. לצאת לטיולים, לבנים - להיות קרביים, זה כ"כ לא מובן מאליו, הרי, "אחרי זה". מה שהיה לך - נתת. את הזיכרונות לא יכולנו לקחת ואת מה שנלקח לא יכולנו להשיב. נפרדנו כשאת כבר יודעת משהו על כך, נדמה לי. תעצומות הנפש והגוף שלך איפשרו לך להגיע עד גיל מופלג זה, ואיפשרו לנו למצוא דרכים לגשר בין העולמות הבלתי ניתנים לגישור שאת חיית בהם, ולמצוא שוב את מה שבאת איתו לעולם שמחת החיים, השובבות הממזרית שלך, הסקרנות שרוצה לבלוע עולם, ההומור, ידיעות מאוד עמוקות על נפש האדם וטבעו, אהבת החיים והדבקות בהם. כל אלו הם כולם שלך, ואנחנו רואים אותם ועוד איך. כשסלי המקסימה שטיפלה בך לאחרונה שמעה אתמול שלא תפקחי עינייך עוד, היא השתטחה עלייך מתייפחת, מנסה להעיר בך עוד מבט אחרון של פרידה, וקראה: לובלה, לובלה, אני אוהבת אותך. אני נקרעתי מבכי אך גם שמחתי על שככה טיפלה בך, ושכך היה בך שיעורר גם בימים אלו אהבה שכזו. והנה אמא את הולכת לך אל תוך אמא אדמה, שתעטוף אותך ותחמם אותך טוב טוב בתוכה. שתנוחי בה על משכבך, אמאל'ה, כי החיים בעולם הזה לא נתנו לך לנוח מי יודע מה. אתי

לובה דינור