רבקה נולדה בירושלים, הצעירה מבין ארבעת אחיה. היא נולדה ארבע שנים לאחר שהוריה הגיעו מפולין. משפחה צעירה וציונית שהחלמה להתגורר בעיר הקודש של היהודים. אביה, ראובן מקובר, היה מרצה למתמטיקה באוניברסיטה העברית ואימה, בלומה, גידלה את חמשת הילדים הקטנים. מעט לאחר שהייתה בת שנה, נפטר אביה מדום לב פתאומי והמשפחה הצעירה, חדורת החלומות והתקוות, ניזרקה אל מציאות קשה של הצורך בסיוע ותמיכה כלכלית. כבת למשפחה דתית למדה אימא בבית ספר לבנות בלבד, אך הלימודים בירושלים של תחילת שנות הארבעים היו החלק הפחות משמעותי בחיי התלמידים. כבר בגיל 16 גויסו אימא וחברותיה לסייע ללוחמי הפלמ"ח שניסו לפרוץ לעיר הנצורה. הם חפרו תעלות ושוחות, העבירו מברקים ומסרים למפקדי ההגנה ופעם אחת, בגיל 17, גם נדרשו הנערות הצעירות להשתתף בקרב על שער מנדלבאום. בקרב הזה נפצעה קשה חברה טובה של אימא והיא עצמה אושפזה בבית חולים, ככל הנראה משום שהתעלפה במהלך הלילה הסוער.אימא הייתה מתארת את החיים בבית, שבשכונת התפר שמואל הנביא, כקשות מאוד מבחינה כלכלית, אבל כמשמעותיות מאוד בעיצוב חייה. שלושת אחיה הגדולים היו מפקדים בהגנה ובמחתרות ואחיה הרביעי, מתי, שהיה מבוגר ממנה רק בשנה, היה אחד ההרוגים הראשונים במלחמת השחרור.הקירבה הגיאוגרפיות לגבול הירדני, מותו של האח והחיים לצד שלושה אחים לוחמים הפכו את החיים בבית לקשים ויחד עם זאת המשפחה נשארה מלוכדת ותומכת.לאחר ששירתה בצבא בפרקליטות הצבאית התחילה אימא לעבוד כפקידה בבית המשפט העליון, ושם, כפי שנהגה לספר, היא התחילה להכיר את הצעירים של "ירושלים האחרת" המבוססת, המשכילה ושוחרת התרבות. זו של עורכי הדין, הרופאים ו"הייקים של רחביה". אחד מהם, יעקב ליון, היה חבר של גבריאל בך, אז סטאז'ר צעיר בביה"מ ובהמשך שופט בית המשפט העליון. בך היה זה ששידך בין אימא לאבא ואחרי החתונה הם עברו לגבעת ברנר, מסיבות ציוניות ואידיאולוגיות. לאימא לא היה קל בקיבוץ מהרגע הראשון. היא לא הבינה איך אפשר למסור תינוק בן יומו היישר לבית הילדים, היא לא אהבה את העבודה המונוטונית במפעל העגבניות (שהפך אחר כך לרימון) ובמיוחד היא לא הבינה למה לא נותנים לבחורה צעירה בת 30 ומשהו ששואפת "לעשות משהו בחיים" לממש את השאיפות שלה. אבל מסתבר שדווקא היה מי שהבין לליבה. המזכיר דאז, שמעון אהרון, אישר לה באופן די חריג באותם ימים לחפש עבודה מחוץ לגבעת ברנר "ובתנאי שתהיה בשכר ראוי והולם". וכך אומנם היה. במשך כעשרים שנים אימא עבדה במשרד החקלאות שברחובות. היא הייתה ממקימי המשרד והייתה מלאת סיפוק מהעבודה המעניינת והמאתגרת מבחינה מקצועית. בכלל, היו לאימא מחשבות שבאותן שנים לא ממש התאימו למודל הקיבוצי: היא חשבה שנורא חשוב ללמוד ולרכוש השכלה אקדמית (בשנים שערך העבודה היה הנעלה ביותר בקיבוץ), היא האמינה שאישה זכאית לממש את עצמה, גם אם זה בא קצת על חשבון המשפחה והילדים (מחשבה כמעט חתרנית במושגי שנות השישים) והיא בעיקר חזרה ואמרה שאדם חייב ללכת עם האמת והערכים שלו, גם אם הם מתנגשים עם מה שהקהילה שלו מצפה ממנו. לאחר השנים והניסיון הרב שצברה במשרד החקלאות נקראה אימא לחזור לקיבוץ לסייע לצוות העובדים בהנהלת החשבונות ושם היא עבדה כמעט עד גיל 70 .עד לפני כשלוש שנים, כאשר נודע על המחלה של אודי, אימא הייתה פעילה. היא הלכה לחוגים, יצאה לטיולים, כפי שנהגה לעשות עם אבא לפני שנפטר, ונהנתה מחיי הפנסיונריות שלה. אבל לפני שנה וחצי, כשאודי נפטר לאחר מחלה קשה ומייסרת במיוחד, אנחנו כבר הרגשנו שהיא מתחילה לחשב את קיצה לאחור. למזלה כנראה, כוחות הטבע שיתפו עימה פעולה. בלי סבל ובלי כאב היא נפרדה מהחיים שפשוט כבר לא התאימו לה.

רבקה ליון