אמי, קלרה, נולדה בשמחת תורה של שנת 1923, בקייב, אוקראינה. לימים סיפרו לה, שביום בו נולדה, המשפחה ניצלה מפרעות שאירעו בבית הכנסת. משפחתה סבלה מהמהפכה הקומוניסטית, וחיה בצל רעב ומחסור גדול. כשאמי הייתה בת 17 וחצי, פרצה מלחמת העולם השנייה. אמי עבדה באותו זמן במפעל לייצור קטיושות. בהוראת סטלין, המפעל ועובדיו נאלצו לעבור לעיר דנייפרו-פטרובסק. הוריה ואחֵיה, מאידך, נמלטו לאלמה-אטה שבקזחסטן, וכך נותקה קלרה ממשפחתה. שאר קרובי משפחתה, שלא הספיקו להימלט מקייב, נרצחו ע"י הנאצים בבאבי-יאר. בתום המלחמה, התאחדה קלרה עם הוריה ואחֵיה בקזחסטן. שם הכירה את אבינו יואל ז"ל, ונולדה אחותי הגדולה גליה. לאחר מכן, נסעו השלושה לפולין, ופגשו את משפחתו של אבי. משם, הפליגו הוריי עם אחותי גליה לארץ ישראל בספינת פרוטאה. לארץ ישראל הגיעה אמי בתקופת הצנע, שבה האוכל היה מוקצב. לקח לה לא מעט שנים להשתלב בקיבוץ וללמוד את השפה העברית. בגלל המלחמה הקרה ומסך הברזל, הקשר של קלרה עם משפחתה נותק שנית. על מנת לשמור על קשר עימם, נהגה אמי לשלוח מכתבים וחבילות בדרכים עקיפות ומפותלות דרך אירופה. לפני מספר שנים, כשמצבה הבריאותי התחיל להידרדר, אמרה לי: "אורי, לא ברור לי מה אני עושה בעולם הזה, שבו אני הפכתי לנטל עליך ועל גליה." נראה היה לי, שלא רצתה יותר לחיות. היא סיפרה כמה היא מתגעגעת להורֵיה, אחֵיה וחברֵיה הטובים, שכבר נמצאים בשמיים, ואמרה: "אני מקווה לפגוש אותם בקרוב". מאחל לך שמשאלתך תתגשם ותפגשי סוף סוף את יקירייך, אליהם התגעגעת כל-כך. תחסרי לנו ונזכור אותך לנצח. מבנך האוהב, אורי