פרידה נולדה בברסנה, עיירה קטנה בחבל טרנסילבניה, אז רומניה. בת שניה ל-5 אחים ואחיות. בגיל צעיר נאלצה אמא לעזור במטלות הבית ובטיפול באחיה הקטנים ובנוסף גם לעזור לאביה שהיה סוחר בפירות ובקש. זה המשיך בשנת 1944 כאשר ההונגרים כבשו את טרנסילבניה וחוקקו חוקים נגד היהודים, הם לא אפשרו ליהודים להתפרנס והיה מחסור באוכל ובמצרכים חיוניים אחרים. המצב החמיר באפריל 1944כאשר אספו את כל יהודי העיירה ושלחו אותם לאושוויץ, שם איבדה אמא את הוריה ואחותה הקטנה שהייתה אז בת 5. למזלה של אמא היא נשלחה יחד עם אחותה הבוגרת ממנה למחנה עבודה בגרמניה, שם עבדה בחקלאות. התנאים שם היו קצת יותר "אנושיים". במאי 1945 בעודם נשלחים ברכבת לחיסול הסופי, הפציצו בנות הברית את הרכבת, הגרמנים עצרו אותה וברחו וכך ובכך ניצלו חייה. לאחר השחרור, נאלצה אמא לחיות עוד כשנתיים במחנות פליטים באיטליה, שם פגשה את צבי ונישאה לו. אמא ואבא עלו לארץ באניה הבלתי לגאלית "שבתאי לוז'ינסקי" ונתפסו על ידי הבריטים בחוף ניצנים. הבריטים גרשו אותם למחנה הפליטים בקפריסין ולאחר שלושה שבועות הגיעו לבסוף לארץ, לקיבוץ גבעת ברנר. בקיבוץ הם חוו קשיי קליטה ושפה, אך מצאו בו בית ובטחון. בשנת 1948 לצבי ופרידה נולדו תאומות אלה ותמר. לאחר מספר שנים צבי חלה ואמא טיפלה בו במסירות כ-25 שנים עד שנפטר. יש כמובן להזכיר את מספר השנים הלא מבוטל, כאשר אמא פגשה את בעלה השני, שרגא. אלו היו שנים מאושרות ופיצו במידת מה על כל השנים "הרעות". גם שנים אלה הסתיימו כאשר שניהם חלו ונאלצו להיפרד. אמא נאבקה בגבורה במחלת הסרטן כחמש שנים. לפני כשנתיים היא נאלצה לעבור לדיור מוגן, לאחר שלא הייתה מסוגלת כבר לטפל בעצמה. למרות הטיפול המסור והאוהב שזכתה לו בבית שקמה, היא לא השלימה עם עזיבת הדירה שלה ומהפרדה משרגא. אמא הייתה אשת איש ואם מסורה, נאמנה ואוהבת, יהי זכרה ברוך.