יהודית נולדה בשנת 1922 בכפר קטן בגרמניה, פאחהופן. עד גיל 6 שנים נדדה המשפחה בשל עיסוקו של אביה, חזן הקהילה היהודית. בגיל 6 משפחתה הגיעה לבמברג. היא למדה בביה"ס המקומי עד כיתה ו'. בגיל 12 סולקה מביה"ס. האנטישמיות החלה להתגבר, ויהודית וחברותיה הוצאו מביה"ס לביה"ס של נזירות. במקביל רכשה השכלה חקלאית באחת החוות. במסגרת פעילותה בתנועת הבונים העבירה פעולות על ארץ ישראל, וכאשר שמעה שישנן דרכים לעלות לארץ התקשרה לסניף המרכזי של הבונים, ארגנה וסדרה את עלייתה ארצה. אביה ביקר בארץ כבר בשנת 1936, התרשם מאד מקיבוץ גבעת ברנר והמליץ לבתו להצטרף לקיבוץ. בשנת 1938 עלתה ארצה עם אוניית "השלום". אחותה הצעירה רותי נשארה עם ההורים, המשפחה לא שרדה את השואה. יהודית עלתה במסגרת עליית הנוער ב' עם עוד 64 נערים ונערות לגבעת ברנר. הקבוצה שוכנה בבית הגדול הלו הוא בית סרני ואחר כך הם הועברו לאוהלים. בתחילה עבדה יהודית בלול, בהמשך יצאה לעזור לקיבוץ גשר. חזרה לגבעת ברנר ונשבתה בקסמיו של מדריך הנשק צבי שפיר. בשנת 1943 נישאו בצניעות, ולשניים נולדו ארבעה ילדים: עופר, אילה, רותי ואביב. אמא נשלחה ללימודי הגיל הרך בתל השומר ועשרות תינוקות עברות דרכה. אחריות רבה הייתה עליה. תינוק רך שזה עתה נולד הועבר לידיה וההורים שתו בצמא את אשר אמרה והינחתה. בהמשך עברה לעבוד במועדון החברים, מקום שהיווה מרכז פעילות תוסס עבור הישוב. עם התבגרותה חיפשה מקום יותר שקט אך משמעותי עבורה ועברה לעבוד בכריכיה. שם מאד נהנתה מהצוות ומהעשייה. מעבר לשעות העבודה טיפחה לעצמה תחומי עניין נוספים כמו גינה, טיפול בעציצים, שמיעת מוסיקה קלאסית וסריגה. יהודית הייתה פטריוטית וציונית נלהבת, הייתה קשובה לכל מה שקורה כאן ועכשיו. אהבה את הקיבוץ והייתה מעורבת בבנייתו ובתהליכים החדשים. הייתה גאה מאד במשפחה הענפה שגידלה - ארבעה ילדים, שלושה עשר נכדים ועשרים נינים. אמרה שזה הניצחון הגדול שלה על הנאצים.