נולדת בשנת 1922 ברובנו, במה שהיה פולין והיום אוקראינה. אבא שלך שלח אותך ללמוד בבית ספר טוב, שהיה מרוחק וכך נאלצת להתבוסס בשלג בדרך לבית הספר. שם התחיל מסע ההשרדות שלך. עלית עם הורייך מפולין כשהיית בת 12 לקיבוץ אשדות יעקב בגשר הישנה. לצערך הרב, אמך נפטרה קרוב לעלייתכם לארץ ונשארת להתמודד לבד. התמודדות זו לימדה אותך שעלייך לעמוד על שלך ולהלחם כדי שתוכלי להמשיך בחייך. אחר כך, עם התבגרותך, הלכת לעבוד בסדום במה שהיה גהינום בשבילך. משם הגעת לגרעין לקיבוץ רביבים, שהתבסס תחילה בראשל"צ. נשלחת לעבוד בגבעת ברנר, שם פגשת את אבא. כשרציתם להתחתן, אמר המזכיר שתחכו כי אין לו אוהל עבורכם. אז חכיתם.. אחרי תקופת יסורים ארוכה, נולדה דנה ואחר כך צביה. נתת לנו את כל מה שיכלת במסגרת הקיבוץ ונודעת בקיבוץ בעוגות שאפית. תמיד היית ראשונה להתנדב בכל חתונה ובכל דבר שהצריך עזרה בקיבוץ. עבדת במסירות רבה ב'רימון' מעל ל50 שנה. וגם לאחר ש'רימון' נסגר, עבדת איפה שיכולת כי לעמל נולדנו. כשאבא חלה, טיפלת בו במסירות רבה ונשאת אותו על כפייך כדי שיוכל לחיות בכבוד ולסיים את חייו בכבוד. תמיד ידעת להגיד מילה טובה כשצריך ולבקר כשצריך.. הזכרון שלך היה מדהים עד הסוף. זכרת הכל, מה שצריך ומה שלא.. אהבת לשמוע הרצאות, חדשות. הכל עניין אותך. גם כשרוב בני גילך כבר שקעו בערפל, את המשכת להדהים אותנו בחדות שלך ובידע. אספת מסביבך חברים רבים בכל שכבות הגילאים שעצובים מאד היום עם הסתלקותך מאיתנו. הרופאה שלך, ד"ר זמיר שיתפה בחוויות המשותפות שלכן .. סיפרה שתמיד אמרה לה בציטוט מקיסינגר: . PETS YB PETS לפני חודש אמרת לה אדיוס. ידעת שזו הישורת האחרונה. ובביקורך האחרון אצלה לפני שבועיים, אליו הגעת בקלנוע שלך מביתך, נפרדת ממנה והודית לה על כל השנים שתמכה בך. תמיד נלחמת גם עבורנו.. כשהיה צריך וכשלא היה צריך..לאורך כל שנות חיינו איתך, היית עוגן עבורנו אבל גם עבור כל המשפחה המורחבת, ונקראת ה"גנרלית ". וכשצביה התחתנה עם יונתן, שבא ללא משפחה מארה"ב, אימצת אותו כבן עבורך.. כשנולדו הנכדים, נקשרת אליהם בכל נימי נפשך. לקחת אותם לבית חלומותי, לבריכה, הכנת להם אוכל ואהבת אותם עד בלי די. תמיד עם הראש הצלול שלך וחוש ההומור, הגנת על יונתן כשצחקנו עליו. כשהיינו קצת כועסים עלייך, היית אומרת שזה לא בסדר לכעוס עלייך כי את יתומה. עכשיו השארת גם אותנו יתומים. ארוחות ששי בערב איתך הפכו למסורת כה חזקה ומלכדת, שמיום ראשון כבר שאלת אם יש איזה חתיכת נכד שמגיע לביקור... בשבועיים האחרונים לחייך סבלת מאד ולא רצית יותר בחיים האלה של תלות באחרים. גם בבית החולים, עם הסבל הרב, ידעת להגיד מילה טובה לכל אלה שטיפלו בך. כשהגעת חזרה לקיבוץ, המונים עלו אלייך לרגל לחזק אותך ולחבק אותך בחזרה על כל מה שהענקת לאנשים. בלב שלך היה מקום חם ונעים לכולם. אהבת מאד את העצמאות שלך, ולא הסכמת שמישהו יעמוד בדרכך.. עד לפני שבועיים, גרת לבד בביתך הצנוע, והשבועיים האחרונים בהם היית תלויה באחרים היו קשים לך מאד. אמא היקרה, כמו שיואב אמר "רוצי סבתא רוצי", לכי עכשיו למקום יותר טוב... כמו תמיד, גם הפעם אמרת את המילה האחרונה והלכת מהר .. תהי מנוחתך ליד אבא שלווה .. גמרת להילחם. בנותייך דנה וצביה