ניצה נולדה ב -1942 בעפולה. כשמלאו לניצה שלוש עברה המשפחה לחולון. למרות תקופת הצנע הייתה לה ילדות מאושרת חברים וחברות, פעילות בתנועת הנוער העובד, מחנות עבודה, טיולים, ריקודי עם בלהקות מקומיות ובלהקות תל אביב. עם הלהקה המרכזית לריקוד של הסתדרות העובדים זכתה לנסוע לפסטיבל הנוער הדמוקרטי בהלסינקי. את שירותה הצבאי עשתה כמורה חיילת בבית הספר היסודי באילת, והצטרפה לפלוגת הקיבוץ המאוחד שישבה אז ב"אום רשרש". הפלוגה התפרנסה בעיקר מדיג והתכוננה לעלייה על הקרקע להקמת קיבוץ אילות. שם הכירה ניצה את משה רגב, והם הפכו לזוג. באילות הקימה את הכיתה הראשונה של ילדי אילות. שם נישאה למשה ונולדו שלושת הבנים: אייל, ערן ורז. ב-1971 עזבה המשפחה את אילות והגיעה לגבעת ברנר, בה הייתה ניצה מורה שנים ארוכות. עד יומה האחרון נשמר קשר חם עם רבים מתלמידיה בגבעה. הייתה פעילה בתרבות המקומית השתתפה בחגים כרקדנית וכוראוגרפית. לאורך השנים יצאה רבות להשתלמויות בנושאי ארץ ישראל, בוטניקה וזואולוגיה. בהמשך ליוותה ניצה את גרעיני הנוער המיועדים לייטב, קיבוץ שגבעת ברנר אימצה. רבים מחברי אותם גרעינים נשארו בקשר עם ניצה עד ימיה האחרונים. לאחר מכן יצאה לרכז את התיכוניה באפעל. כשחזרה לקיבוץ לקחה על עצמה לרכז את התרבות. תקופה זו הייתה עבורה לא פשוטה. משהו נשבר בה אישית וחברתית. אז חלה פרידה במשפחה, ובהמשך יצאה ניצה לשנת חופש. כשחזרה לקיבוץ התקבלה לעבודה במחלקת השיקום של בית החולים "תל השומר". המטרה הייתה להקים מקום שייתן פתרון להלומי קרב. המקום שהקימה ניצה, יחד עם דר' ניקי פולק, נקרא "סדנת גל". אחרי 11 שנים ב"סדנת גל" יצאה ניצה לפנסיה והקימה יחד עם הפסיכולוג יורם בן יהודה את "החממה", שעבדה כמו "סדנת גל" רק במסגרת אזרחית והציעה בית גם לנפגעי פעולות איבה. אחרי 9 שנים סיימה את ניהול "החממה". ניצה סיפרה שבעבודה עם הלומי הקרב, במשך 20 שנה, מצאה מימוש עצמי ומשמעות גדולה מאוד לעשייה שלה. לאורך השנים הקדישה ניצה לא מעט מזמנה לפעילות חברתית ופוליטית. היא הייתה חברה בתנועת "נשים עושות שלום" והשתתפה בפעילויות משותפות לישראלים ולפלסטינים. התנדבה לפרויקט "בדרך להחלמה", עמותה שמסייעת לילדים פלסטינים חולים להגיע לטיפולים בישראל. ניצה האמינה בשלום ובדו-קיום בין העמים. כמו כן הייתה פעילה במאבק של גבעת ברנר נגד הקמת מפעל הסוללות וגם התנדבה ל"ערן - עזרה ראשונה נפשית". הייתה פעילה במחאות נגד ממשלת החורבן וההפיכה המשטרית, במסגרת "הדגלים השחורים" - עד שמצבה הפיזי לא אפשר לה יותר. כשנשאלה ניצה לשלומה הייתה עונה: "אין רגע דל". ואכן, בכל זמן פנוי חגגה את החיים, בטיולים, הצגות, מופעי מחול, מוסיקה, הרצאות ומפגשים חברתיים. מעל הכול, תמיד עמדה המשפחה. ארוחות שישי מפנקות, חגים, ימי הולדת וטיולים. הבית שלה היה תמיד פתוח ומזמין לכל מי שרק רצה. בשלוש השנים האחרונות לחייה, התמודדה עם מצב בריאותי קשה, ושהלך והחמיר, על אף כל מאמציה לשיפור. שנים קודם לכן, החליטה ניצה שלא תגיע למצב סיעודי. ואכן, מכאן באה ההחלטה לנסוע לשוויץ ולסיים את חייה שם. בשבועות האחרונים לחייה נפרדה מכל אהוביה ואוהביה לשלום. בניה נסעו איתה לשוויץ וליוו אותה בחיבוק עד