"למדתי סיעוד באנגליה ונשלחתי לאגף הפרטי של בית החולים לטפל באדם שקראו לו ווינסטון צ'רצ'יל", כך מספרת חווה גבעוני, אודות מי שהנהיג את בריטניה במלחמת העולם השנייה. אבל עבור חווה הוא היה פשוט עוד אחד מהמטופלים. "יום אחד אמר לי: 'אחות כשאת רואה את הרופאים שלי מגיעים לסוף הפרוזדור, רוצי אליי לכבות את הסיגר'. שאלתי אותו: 'אבל אדוני, מה עם הריח של הסיגריה?' והוא ענה: 'אל תדאגי, הפרחים עוזרים'. היה לו חוש הומור בלתי רגיל. אבל עלי אסרו לפתוח בשיחה. רק לו היה מותר לפנות אליי, אז השיחות היו קצרות ולעניין". השוויון בין המטופלים היה נר לרגליה, ובמהלך עבודתה באנגליה סלדה מהעובדה כי האצילים זוכים ליחס מועדף. כשטיפלה בילדים עם ליקויים ופגמים שנגרמו בלידתם, נדרה נדר להתמקד בתחום הרפואה המונעת. את הערכים האלו קיבלה מהוריה, שעלו לארץ בשנת 1936 מגרמניה. חווה כבר נולדה בישראל, בירושלים בשנת 1938. החיבור לציונות מגיע עוד מסבא שלה, אפריים. מ. ליליין, צייר נודע, צלם ואמן תחריטים שהיה זה שצילם את הרצל בעודו צופה מן המרפסת בבאזל. סבה גם היה ממקימי בצלאל ביחד עם בוריס שץ. אל חיי הקיבוץ הצטרפה עם חזרתה מלימודיה באנגליה, כשביקשה ללכת לקיבוץ בו מדברים עברית ולא "אנגלוסקסית", וכך הגיעה לנחל עוז. אהבת המוסיקה ונגינה על קלרינט הובילו אותה לקחת חלק בתזמורת הקיבוצים, שם התאהבה בראובן, חצוצרן בן גבעת ברנר. הם נישאו והביאו לעולם שלוש בנות ושפע נכדים ונינים. עם נישואיה עברה לגבעת ברנר בשנת 1961. "כמו כל תושב חדש בגבעת ברנר גם אני הלכתי לעבוד במטבח", היא נזכרת. בהמשך שובצה במרפאת גבעת ברנר שם עבדה בארבעים השנים הבאות כאחות ולאחר מכן כאחראית מרפאה. לנגד עיניה עמדה הרפואה המונעת כיעד מרכזי וחשוב מכל, ובין היתר שימשה כאחות בית ספר, עסקה בליווי נשים הרות ובכל הקשור לגילוי מוקדם ולמניעה וקידום הבריאות. גם כאשר פרשה מתפקידה כאחות במרפאה המשיכה לנהל את מרפאת השד. מהרפואה פנתה חווה לעבודה בכרם ועסקה באבטחת איכות ובקרת איכות במפעל "מטר" בגבעת ברנר. סולם הערכים של חווה מובן פשוט וברור. להסתפק במועט, לשמוח עם מה שיש, להיות צנועים ולכבד את הזולת. ״אני חיה במקום שיתופי וירוק שמאופיין בעזרה הדדית ותחושת שייכות, של ביחד״, הוסיפה בהתרגשות. (אפרת מנור, מתוך הפרויקט של המועצה האזורית ברנר 'להשאיר חותם')