"והחיים הגדולים נהיו קטנים, ובכו לחיות" (אברהם חלפי) בן 22 שנים היה אורי במותו. 22 שנים אורי עמנו ובתוכנו. 22 שנים של חסד. ובאה המחלה הרשעה ונטלה מאורי את חייו ומעמנו את אורי. והוא כה יפה תואר וכה יפה נפש. 22 שנים שבהם אורי העשיר את כולנו ונתן לנו כה רבות: באהבתו, בגדלות הנפש שלו, בסבלנותו שאין לה קץ. ובשנתיים האחרונות של חייו, התגלה אורי בכל גדולתו, בכל גבורתו. למרות המחלה ששיבשה את כל אורחות חייו, לא איבד אורי, ולו לרגע, את ההומור, את האופטימיות, את המחשבה שיש בכוחו לנצח את הסרטן. והוא לחם על חייו, לחם בדרכו שלו, בשקט, בהתמדה, נכון לעשות כל דבר למען בריאותו, באהבה הגדולה שהעניק לכל הסובב אותו ושכה היה חשוב לו להביע זאת במילים. הוא העניק אהבה וקיבל אהבה מכולם במלוא חופניים וידע להעריך זאת ולהודות על כך. ואני חיינו את השנתיים הללו באינטנסיביות מלאה, ולמרות שלא איבדנו את האמונה ביכולתו של אורי לנצח את המחלה, הרגשנו שאנו חיים על זמן שאול וניסינו למלא כל דקה עם אורי בששים שניות מלאות ולא לאבד ולו גם שניה אחת. והיה לנו טוב בכך, אורי הקרין כל כך הרבה אהבה, הערכה ותודה על כל מה שנעשה למענו ולא בא בטענות לא לגבינו ולא לגורל שגזר עליו התמודדות כה קשה. אורי מעיין של אהבה. ועכשיו מקומו נפקד ואין לו תמורה ואין לו תחליף והזמן אינו מיטיב עמנו, אלא להיפך. הרגשת החידלון והאובדן הולכת וגוברת והגעגועים, הוי, הגעגועים....מקומו נפקד אך אורי עמנו כל הזמן. כל דבר מעלה זכרונות ואסוציאציות, כל מראה, כל צבע, כל ריח. אנו מדברים על אורי, אך איננו יכולים לדבר עמו. אנו חשים באורי, אך איננו יכולים לגעת בו, וחיוכו הטוב ומלא החיים מציץ אלינו מהתמונות ומתוכנו, ויודעים שצריך להמשיך ללכת וממשיכים עם הרגשת האובדן הקשה מנשוא, אך גם עם הערכה לכל מה שאורי העניק לנו במשך ימיו הקצרים. אך אורי, ילדי שלי, איננו... אמא "תחילה בוכים. אחר כך הבכי מתאבן אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד: את נפילת הבן ואין אומרים דבר. או מדברים על גשם, ועל מה נשמע ועל משהו עוד, ועוד על משהו, והאוזן בין כה לא תשמע ושותקים. וקמים מן הכיסא, ויושבים, וקמים, ושוב. ויודעים דבר אחד ויחיד: לא ישוב" אברהם חלפי

אורי סלע