(סיפר: עמיר לוי) אמא נולדה לפני כמעט מאה שנה בעיירה שטרגאט שבגרמניה לא הרחק מעיר הנמל שטטין. אחות קטנה לעוד ארבעה ילדים. בעיירה היו עוד כמאה משפחות יהודיות מרביתן אמידות. הוריה של אמא היו בעלי עסק לעיבוד עורות ודברי עור. הבית המרווח היה בן 2 קומות, כאשר בקומה העליונה גרו וחיו שתי המשרתות של המשפחה. המשפחה נהגה לחגוג את החגים היהודיים ולפקוד את בית הכנסת בעיירה, אך גם לחוג את הכריסמס עם אורחים רבים. מדי קיץ היו כל בני המשפחה והמשרתות יוצאים לנופש בים הבלטי ולטיולים ביערות באזור. הבית היה ספוג בתרבות והאמנות הקלאסית. מבין חמשת האחים הייתה אמא ואחיה הציונים היחידים. הם נהגו לאסוף תרומות לקרן קיימת ולבוא למפגשים עם שליחים מארץ ישראל. עם סיום התיכון אמא יצאה ללימודי לבורנטית בעיר הגדולה שטטין שם גם התגוררה. בתקופה זו החלו הרדיפות של היהודים, והאווירה נעשתה קשה. אמא כציונית פעילה החליטה להצטרף לקבוצה של בנות שעברה הכשרה חקלאית אצל איכר באזור, על מנת להכין עצמה לעלייה לארץ. בהכשרה היא עבדה בתנאים קשים של ניצול ותנאי מחייה של עוני. בהכשרה למדה להכיר את עבודת הרפתנות וגן הירק. בהכשרה היא הכירה את אבא, שהגיע אליהם כמדריך מתנועת החלוץ בברלין עם גיטרה, והביא קצת תרבות ושמחה ובעיקר קסם אישי ומיד שבה את ליבה. כעבור מספר חודשים הם נישאו בטקס צנוע בשטטין ומיד לאחר מכן עלו ארצה עם כל הקבוצה במטרה לעלות לכפר סאלד. מאחר ואחותו של אבא, רות (אשתו הראשונה של טיטה ואמו של גדעון להר ז"ל) כבר הייתה בגבעת ברנר הם החליטו להצטרף אליה ולהגיע לגבעת ברנר. בסוף 1934 הם הגיעו לגבעת ברנר עם ארגזים מלאי רכוש ובגדים וקיבלו אוהל למגורים. את הרכוש והבגדים הם לא ראו כמובן יותר, הכל חולק באופן שווה לכולם. תחילה גרו באהל שהיה עף מדי פעם בגשם וברוחות. ואחר כך בליפט. אמא ביקשה לעבוד בגן הירק, אך שמעון גרוס שלח אותה לתקופת ניסיון למטבח. עד ימיה האחרונים זכרה אמא את הליכלוך והתנאים הקשים של עבודת המטבח שכה תיעבה. רק לאחר תחנונים היא הועברה לעבוד בגן הירק שם מצאה את מקומה ואת אושרה. אבא מצא מיד את מקומו כנגר, והיה ממקימי הנגריה. בנוסף, כישרונו לכתוב שירים ופזמונים ולנגן ולשיר הפכו אותו לציר מרכזי בחיי התרבות ולחלק מקבוצה של נגנים וזמרים שהנעימו את חגי גבעת ברנר הקטנה של אז. הוא היה בעל קסם אישי ואהוב על כולם. במרוצת הזמן עלו גם הוריו של אבא לגבעת ברנר הלא הם סבא ארתור וסבתא יוליה. היא תפרה בובות לילדים והוא עבד כספר הקיבוץ יחד עם מרדכי וילנאי. נולדו להורים שלושה ילדים: יורם עמיר ותמר והמשפחה בילתה את ימי השישי בבית הסבא וסבתא וניראה היה שהמשפחה מצאה את אושרה כאן. בשנת 48 נהרג אבא בפעולת בשיט והדבר כמעט ושבר את אמא. היא נאלצה להתמודד לבד עם השכול ועם שלושה ילדים שנותרו ללא אב. במשך תקופה ארוכה התמודדה אמא עם הכאב והשכול וגידול הילדים. משהתקשתה להתמודד עם הקשיים החליטה אמא להתחיל את חייה מחדש ולהתקשר ליוסף אלוני שיהיה אב ומשענת לילדיה. יוסף הביא למשפחה את בנו אילן וכך התרחבה המשפחה. בהמשך עברה אמא לעבוד במתפרה ותפרה חזיות לחברות המשק. אמא אהבה מאד לבלות ללמוד ולטייל ולראות את העולם ואת הארץ. היא הרבתה להשתתף בפעילויות של למידה ובכל פעילות תרבותית של המשק. היא אהבה את החיים וניצלה כל יום כדי ללמוד ולספק את סקרנותה הבלתי נגמרת. היא אהבה לקרוא ספרים ולהשתתף בהרצאות והתעניינה בכל מה שקורה בארץ. גם כשראייתה הלכה וכבדה היא נעזרה בקלטות ובמתנדבי קריאה, כדי להמשיך ולהכיר את הספרות החדשה ולשמוע מה נכתב בעיתונים וביומן. בחודשים האחרונים בגד בה ליבה והיא התקשתה בנשימתה. לאחר מספר שבועות הלכה לעולמה והיא בת כמעט מאה שנים.

אדית לוי - אלוני