הימים מלחמת העולם הראשונה. חייל צעיר מגויס לצבא הפולני. אהרון לנצנר. עד היום איננו יודעים איך אשתו הצעירה מצליחה להוציא אותו מהמחנה. הוא מתחזה לחייל פצוע והם עולים על רכבת לגרמניה כשהוא חבוש ביד ועם רטייה על עין אחת. הם מגיעים לעיר דורטמונד ושם נולדת שושנה. המלחמה באה אל קיצה והם שומעים שגרמניה מתכוונת להחזיר את כל הזרים לארצותיהם. כמשפחת חייל עריק הם אינם יכולים לחזור לפולין ומחליטים לעלות לישראל. עם תינוקת בת כמה חודשים, באניה שיותר דומה לקליפת אגוז, הם מגיעים לאחר חודש לנמל חיפה. באהל, כשארגזים משמשים לארון ועריסה לתינוקת, הם מתחילים את חייהם החדשים. אבא אהרון בין מקימי תחנת הכח בנהריים. לאחר תקופה עוברים לתל אביב, עיר של פרדסים ,שכנות חמה ודלתות פתוחות. אבא אהרון מתקבל לעבודה בחברת החשמל המוקמת ועובד שם עד יציאתו לגימלאות. אמא היתה בגן הראשון של תל אביב הקטנה אצל הגננת חסיה. בהמשך בבית ספר לבנות בנוה צדק ותיכון שאותו לא סיימה כי המצב הכלכלי בבית לא איפשר זאת. אבל על לימודים לא ויתרה, לקחה קורסים וכבר אז מתחיל לכרסם חיידק הציור והיא לוקחת קורס ציור באבני. יום אחד היא מחליטה עם חברתה מילדות ציונה (פומרנץ) לנסוע להתנדב בגבעת ברנר. הן עובדות בגן הירק ובפרדס. כאן מכירה אמא את אבא, חייל בצבא הבריטי. הם נפגשים שוב בתל אביב ומאז לא נפרדים. אחרי שנה מתחתנים ואמא נשארת לבד בקבוץ כשאבא ממשיך לשרת כחייל. ארבע שנים של מכתבים, מפגשים חטופים והרבה געגועים. אמא עבדה בבתי ילדים שנים רבות, אחר כך במטבח ושנים ארוכות בחדרי חולים. אמא התעקשה והמשיכה לעבוד עד גיל 83. המעבר מהעיר לקבוץ לא היה קל, והמציאות של חמישה ילדים המפוזרים בבתי ילדים שונים העלתה הרבה שאלות, אבל אמא, ואבא יחד איתה, תמיד ראו את הטוב והחיובי בדרך החיים הקבוצית תוך שהם מקפידים שהבית יהיה תמיד לב המשפחה. גדלנו בבית שראה במשפחה ערך עליון. אמא שלי היא אמא שלי אבל היא גם חברה. חברה טובה. אמיתית. כזאת שאפשר לשתוק איתה. חברה שמקשיבה וסופגת ויודעת גם בלי שאומרים לה. בדרכך המיוחדת אמא בנית עם אבא מסגרת משפחתית חמה אוהבת מקבלת ותומכת, ולא עצרתם גם כשהיכה בנו השכול. את תמיד היית שם בשבילנו. בשקט שלך במבט שלך. אבא תמיד אמר שאמא בשקט שלה יכולה להרוג פילים. פילים לא הרגת אבל את חייו של משה בן השמונה הצלת כשהרמת דלת פלדה שנפלה עליו. ואמא אופה עוגיות שאף אחת מבנותי לא מצליחה לשחזר. ואמא מציירת ועושה תערוכות. ואמא רוקמת. באצבעות גרומות עקומות וכואבות שכבר הפכו לסמל משפחתי. ואמא מנעילה את כל התינוקות בכל הדורות בנעלים וכיסתה אותם בשמיכות מעשי ידיה. פעם שאלתי את אמא, איך את מצליחה עם האצבעות העקומות והכאבים? ואמא לימדה אותי את החיים במשפט אחד: ״זה כואב ולפעמים המחט נופלת והמסרגה צריכה מנוחה אבל אני ממשיכה״. כילדים בחינוך המשותף לא היו לנו אפשרויות להתרפק. בשנים האחרונות כשאנחנו בעצמנו הורים וסבים התרפקנו על החכמה שלך, הרגישות, השקט והתבונה לקבל כל אחד כמו שהוא. התרפקנו על היותך מי שאת.