אבא הקדיש את חייו לחינוך ילדיו. כמי שהיה אוטודידאקט הוא טען שהכי חשוב זה ללמוד איך ללמוד, וכך גם ניסה לחנך אותנו. הוא לימד אותנו כיצד עובדים עם מילון וקונקורדציה, איך ניגשים לפתרון בעיות, וכמובן ערך לנו היכרות מופלאה עם עולם האופרה. בכל נושא שעסק בו בימי חייו, הקפיד ללמוד אותו ביסודיות לפני שנכנס אליו, ורק אחרי שהפך למומחה הרשה לעצמו להתחיל לעסוק בו. היות שהיה נגר במקצועו, הוא זה שבנה את כל הריהוט של הבית. אני זוכרת שהיה חסר ארגז כלי מיטה, אימא הציעה לקחת כמה קרשים, לחבר קרש לקרש, ובזה להסתפק. אבא היה מזועזע מהגישה של אימא, והסביר לה שיש לעבוד בשלבים: ראשית - לתכנן כך שימלא את כל הפונקציות השימושיות שלו, שנית - להתאים אותו לחלל החדר. כל פעולה שהוא ביצע נעשתה בתכנון מוקדם ובתשומת לב רבה. הוא לא הרשה לעצמו לעשות שום דבר כלאחר יד. מן המפורסמות היו העוגות והסלטים. אבזר הכרחי בהכנת העוגה היה הסרגל. הייתכן שהקצף מעל העוגה לא יהיה משטח מיושר בפלס? הייתכן שהמלפפונים לסלט לא יהיו פרוסים בגודל אחיד זעיר ומדויק, וכמותם גם העגבניות, התאנים ושאר הירקות? לאחר שהצטרפו הנכדים למשפחה, הפכה השבת קודש לנכדים. כשהצטרפו הנינים, הפך השבוע ציפייה ארוכה לביקורם בסוף השבוע. בשנים האחרונות הוא נעשה מוגבל, אבל הוא לא וויתר לעצמו: הוא המשיך לנהוג בקלנועית, הוא ניצל את נפלאות המחשב לסייר במוזיאונים, ללמוד רוסית, לשחק שח, ואפילו ללמוד את תוכנות המחשב. עד הרגע האחרון הוא היה ערני, צלול ומלא תקווה שעוד יזכה לראות את הנין הבא ולפגוש שוב את הנינים שיחזרו מארצות הברית. עם כל התלאות בסך הכול היו לו חיים מלאים ומשמעותיים.