אימא נולדה בצ'רנוביץ שברומניה בתאריך 16.1.1927 רביעית מבין ארבעת הילדים במשפחה יהודית ציונית דלת אמצעים. אביה, נחום, דאג לקחת מדי פעם רֶ בֶּ ה, שילמד אותה לקרוא קצת עברית וקצת על חגי ישראל, קצת תנ"ך וקצת תפילה, וכך היה עד 1941, כאשר רומניה עשתה עיסקה עם הצורר הנאצי, ואימא ומשפחתה נשלחו עם יהודי העיר למחנה הריכוז 'לוזובה' שבטרנסניסטריה, מעבר לנהר הדנייסטר. שם השתכנו משפחות משפחות באורוות סוסים, שהיו חלק ממחנה עזוב של הצבא הרוסי, ומרגע זה חווּ רק קור ורעב, פחד וסבל. אמא הייתה מביאה מזון המוסתר במעילה למשפחתה אך מחלת הטיפוס לקחה ממנה את אמהּ פאני ואת אחותהּ הגדולה והיפה חנה'לה. לאחר שלוש שנות סבל, וחולי שוחררו היהודים שנותרו בחיים אימא, אביה ואחותה סאלי, וחזרו הבייתה לצ'רנוביץ וניסו לשקם את חייהם ולבנותם מחדש. ב-1945אימא יצאה להכשרה של תנועת הנוער "דרור הבונים" בבוקרשט הבירה, הכשרה של צעירים יהודים רבים ניצולי שואה ושם הכירה את אבא שלנו יצחק (אִיזוּ), התחתנו, וב-1946 עלו באוניית המעפילים "כנסת ישראל" לארץ. משחתת בריטית עצרה אותם בנמל חיפה ושלחה את כולם לקפריסין למשך חודשים ארוכים. שם למדו עברית ושירי ארץ ישראל, ובנובמבר 1947 עלו לארץ והגיעו ישר לקיבוץ גבעת ברנר. אימא אהבה לספר שוב ושוב, איך התגוררו יחד באוהל אחד משותף שני זוגות צעירים מאוהבים, וכמה החיים היו אז מפתיעים ולא פשוטים עבורם. אימא הייתה אדם אוהב חיים, אוהב אנשים, אוהבת לעזור לזולת, ונשאה בכל מיני תפקידים ישוביים ולאומיים בשל ידיעתה שפות רבות ורצונה העז לעזור בעליית יהודים לארץ. בשנות החמישים, הפליגה למרסיי ולגינואה ולנמלי ים שונים וסייעה להביא אלפי עולים חדשים לארץ באוניות "ירושלים", "ארצה" ו"עלייה" ורבות רבות אחרות; בקיבוץ עסקה בהוראת עברית באולפן ובעזרה לבני זוג צעירים בתהליך הגיור. עבדה בעבודה פיזית קשה בלול התרנגולות ותקופה ארוכה בחדר האוכל של "בית ישע". יותר מכל בלטה אהבתה הגדולה לצבעים, לנופים, לאומנות, לציור ולגינת הפרחים, שטיפחה כל חייה ליד דירתה. זכתה לראות ילדים, נכדים ונינים וחזרה ואמרה שוב ושוב: "לזה קוראים אושר...", לפני כעשרים שנה שתלה שתיל קטן בדשא ליד ביתה, טיפלה וטיפחה אותו עד שהפך לעץ פקאן ענקי שהייתה גאה לחלק מפריו לכל מי שהגיע לבקרה. בידי הזהב שלה סרגה לילדים והנכדים סוודרים חמים וצבעוניים. ציירה ציורי נוף יפהפיים, נערות יפות תואר ודיוקנאות של וותיקי הקיבוץ שהלכו ומילאו את דפי הקנבאס בסטודיו. הציגה את ציוריה בגלריות שונות בעיר וב'בית סרני' ובמועדון הקיבוץ. לאחרונה חלתה ונחלשה מיום ליום, כבר לא הלכה בקיץ עם בוקר לבריכה שכה אהבה, וויתרה על טיולים ומפגשי קהילה, הפסיקה לצייר, התכנסה בתוך עצמה וביקשה יותר ויותר לנוח. ב-31.10.2021 נפטרה.