החותם שאימא השאירה פה הוא חותם בחיים - באנשים, במקום. לא כמו זה שמשאיר אחריו מי שהקים מוסד, אלא חותם חי שנשאר בנו שנושאים אותו, ממשיך לפעום בנו, ומתבטא גם בחותם שנשאיר אנחנו בעולם. בימים האחרונים בקפלן אמא לא יכלה לדבר, וכשרצתה לשנות תנוחה סימנה לנו כדי שנעזור לה להסתובב, להימתח, להישען. באחת הפעמים האלה העברתי אותה בחיבוק לתנוחה שביקשה, ואז נשארנו מחובקים. בתוך הכאבים שהיתה שרויה בהם, אמא נענתה. מתוך צורך, ומתוך נדיבות, ומתוך אהבה. חיבוק חטוף, כמה שניות בסך הכל, שנמשך נצח שלם. כשאני מסתכל עכשיו במתנת חמישים השנים שקיבלתי עם אמא, אני חווה אותן כחיבוק כזה. חטוף, ונצחי. ככה היא נשארת איתנו, כזה החותם שהשאירה בנו. חי. שעובר ברגע, ונשאר לתמיד. אמא הלכה, ונשארה איתנו. בשעת צורך, ובשעת נדיבות, ובשעת אהבה. יחיאל