אתמול, יום שבת, חטפתי בומבה לפרצוף, בטלפון הודיעו לי אבל המוח לא קלט. ניבי, שמונה, בן כיתה, אח שמלווה אותי 54 וחצי שנים, הלך מאתנו. ניב האיש החזק בכיתה, איירון מן, איננו. נולדנו בחודשים עוקבים, אני ביוני וניב ביולי, בית תינוקות, גן ניצנים, כיתת חצבים. אין ספור זיכרונות. ניבי היה ילד חזק, הרבה הרפתקאות משותפות, והרבה מכות חטפתי ממנו. בשנות התיכון גרנו יחד, ויחד גם פרצנו לכלבו בלילה שיהיה משהו מתוק ליד הקפה. יחד בפרדס, במוסך, בטיולים. גבר גבר אבל בפנים לב זהב. חבר אמיתי. אחרי הצבא קצת התנתקנו אבל שהגעתי לעבוד בנתב"ג פתאום גיליתי אותו. רמ"ש מאבטחים. בקשר כונה שמונה. וזה הכינוי שקראנו לו. ניב ורותי היו שכנים של מיכל ושלי בימי סוקולוב בתל אביב. אפילו התחתנו באותו מקום (קיבוץ געש). השנים חולפות, הקשר קצת מתרופף אבל בן כיתה זה משהו מיוחד. אחרי כמה שנים שקצת נעלמת פתאום טלפון ב-23:00 בלילה "תגיע לקפה מיד פפי בארץ". באתי, בטח באתי. לשמונה לא אומרים לא... ספורט, טיולים, לא עצרת לרגע. בספטמבר לפני שנה וחצי קבענו לקפה בוייטנאם אבל כשהגענו לסאפה אתה כבר היית בהאנוי. "מה יהיה שמונה, לא עומד בקצב שלך" שלחת אימוג'י מחייך וענית "פדלאה, פעם הבאה תעמוד בזמנים". לפני חודשיים שלושה נכנס לך ג'וק, חייבים לארגן מפגש כיתה. אמרת ולא הרפית עד שהמפגש אורגן, אבל ביום שנפגשנו היית באיירון מן באילת, ושוב פספסנו אותך... שלחת לנו תמונה שאתה רץ... "שמונה, אם לא יעצרו אותך תגיע לעקבה" כתבתי, ואתה שוב שלחת אימוג'י צוחק. ואתמול מרוץ החיים שלך נגמר בבום... אתה, הספורטאי, החיה, סמל הבריאות? היום, לא מאמינים שזה קורה, ליווינו אותך לגבעה בקיבוץ שכל כך אהבת. שלום שמונה. חבר יקר. אח. כתב: ליאור אבן (מרץ 2019)