רוני- בתי האהובה היום, כשהפכת עלינו את כל סדרי עולם, ובמקום שאת תקברי אותנו כפי שראוי ונכון, אנחנו קוברים אותך, מספידים אותך ילדה אהובה, מה נגיד? הרי אני זוכר אותך מאז שראיתי אותך, רך נולד בחלון חדר היולדות בבית החולים בעפולה, ועד היום המר הזה. מאז ילדותך הרכה היית אדם מיוחד. שקטה, רגועה, אי אפשר היה לריב אתך. גדלת, מוקפת אהבה, בגרת לתפארת. הפנמת את החינוך הקיבוצי שקיבלת מהקיבוץ ומאתנו, ולכן החלטת להגשים חיי קיבוץ במקום חדש. הקמת את היאחזות הנחל חמדת יבוק בערבות השומרון ולאחר השחרור הגעת עם כל הגרעין לקיבוץ לוטם, כל הזמן עובדת בנוי, עם צמחים, ייעודך בחיים. שם מצאת אהבה ולאחר גלגולים רבים עם בעלך אילן חזרתם לגבעת ברנר, כאן נולדו ילדיך, נכדי היקרים, רותם וניב. וכאן התגלית בכל גדולתך. כשמשפחתך התפרקה בקיבוץ המופרט, היית צריכה לדאוג ולפרנס שני ילדים כאם חד הורית. ראית שאת חייבת להחליף מקצוע ובעקשנות, דבקות במטרה ובכישרון רב, הצלחת להתגבר על כל הקשיים וללמוד ולהיות אחות. ואיזו אחות! תשאלו את חבריה לעבודה ואת 400 המטופלים שלה כאחות אונקולוגית. כאילו ידעת שאת צריכה להכין גם את עצמך להתמודדות עם המחלה האיומה הזאת. היית מוכנה ומצוידת היטב, וכשהצרה נחתה עלייך, ידעת כל מה שצריך לעשות וידעת איך לטפל בעצמך ובכל האחרים. כתבת מאמר מקצועי שפורסם, "לחבוש שני כובעים", איך להיות מטפלת וחולה בעת ובעונה אחת. לא היו לך אשליות. ידעת שיש תקווה ויש על מה להיאבק, אך ידעת גם את הסטטיסטיקה ושחולה עם סרטן טריפל נגטיב, סיכוייה לא טובים. והמשכת. עד הרגע האחרון. גם למצות את החיים עד תומם וגם להמשיך ולתמוך בזולת. חרשת ברגל את כל שבילי הארץ, ושבוע לפני שעולמנו התמוטט עוד ירדת, בסנפלינג, את נחל זוויתן. אחרי שכבר קיבלת את הבשורה וידעת על כל האברים הנגועים, המשכת לעבוד. לאשפוז האחרון הגעת מהעבודה, מטיפול באדם אחר. אל גאווה המוות! רוני הסתכלה לך ישר בעיניים, ואתה השפלת מבט! מי שקרא את הכתבה היפיפייה עלייך בעתון, יודע איך התמודדת ואיך הלכת, בעיניים פקוחות אל החידלון. שנינו, את ואני, איננו מאמינים בקיום שלאחר המוות בעולם הבא, ואמרת שאדם מתקיים בזיכרונם של אלה הזוכרים אותו. כעת, כשאת מחזירה את עפרך לאדמת הגבעה הזאת, אני יכול להבטיח לך שכל עוד אני חי, כל עוד רחל חיה, כל עוד אחייך, ילדייך, בני משפחתך ואוהביך נחיה, זכרך יישאר אתנו ולכן, כפי המשפט היפיפה החרות על קברי ישראל, נשמתך תמשיך להיות צרורה בצרור חיינו. שלום שמעון