ושוב פעם עודי מתקשר ומפתיע! ואחרי כן אבנר מצלצל וכבר לא מפתיע כי שנינו מסכימים כי ללכת כך זה מאד אופייני לך. אתה הרי ייקה ונאיבי והמוות פגש אותך על מעבר החצייה ואיך לא, בדרך למקום העבודה. הימים ימי חג וכולם מבלים ומטיילים, אבל אתה איש עבודה ולא איש של חג ומועד וקודם כל המחויבות אליה. אולי משום כך שכחת השנה להתקשר לאחל חג שמח כפי שהיית עושה כל שנה. על הפעם הזאת אסלח לך. יגידו עליך שאתה עוד נפגע סטטיסטי של המלחמה בכבישים ושלא צלחת אותה. אבל הייתה עוד מלחמה שהשאירה בך צלקת, מלחמת יום כיפור, שבסופה החלטת לחפש קצת רוגע ומנוחה וכיף בארצות הברית. שם הכרת את חנה ורציתם לשוב ארצה ולבנות בית ומשפחה, ומה יותר טבעי לחזור למקום בו גדלת. אולם הצלקת מנעה ממך כבן משק לחזור הביתה כי כך הוחלט והעדיפו לעזור לך בכל רק שלא תהיה אצלם. השלמת עם ההחלטה כי אתה לא מתלהם ולא הופך שולחנות ועל אף הקשיים רכשת דירה ברחובות והקמת משפחה וגידלת שתי בנות. לא בחלת בשום עבודה, על אף הקושי שבה ועל המגבלות הפיסיות שלך, ותמיד עם חיוך שהסתיר הרבה משקעים. לא החמצת שום מפגש עם בני הכתה שנהפכו למסורת. האחרון שבהם מסיבת יום ההולדת שלי. היית כולך מאושר ושמח אפילו יותר ממני. הבטחת לבקר שוב אך לא הספקת. והנה אנו נפגשים שוב, ועכשיו לכבודך הגיעו כל בני הכתה, כדי להיפרד וכדי לתת לך לנוח, כי אתה הרי איש של עבודה. (ישראל פישר)