יחזקאל: נשארתי עד אחרון (עם מרים אחותי) לסיפור משפחתי. תודה על ההזדמנות לתקן ולבטא. איך לספר סיפור של אדם בכמה מילים - והרי אין שיעור לפנים הרבות שבהן יוכל להיפרש? אבי(1919) ואמי(1924), חיה ואליהו פרידמן, לימים אבשלום (בעיברות יצירתי), הגיעו מכפר סלמה בת"א עם בתם הקטנה מרים(ילידת 1949) לגבעת ברנר בקיץ 1951 - וחצי שנה מאוחר יותר בפברואר 52 נולדתי אני. שנינו, אחותי ואני, היינו פיצוי על אחינו דוד שנפטר בגיל 3 בשנת 1948 בישראל, ועל המשפחות שניספו בשואה. אבא עבד במטעים עם ליוויתן זאב - איתו קשר חברות שנמשכה עוד שנים רבות. בשנת 55 אבי נפרד מאמי ועבר לקיבוץ בית אורן. קיבוץ גבעת ברנר דרש שגם אחותי תעבור איתו בטענה שכלכלית עבודתה של אמי לא מצדיקה פרנסת שני ילדים. ואכן אחותי נשלחה למס' חודשים לדודותיה - אחיותיו של אבי תקופה קשה ובודדה ללא אמא ואבא - (כך סיפרה לי כשישבנו שבעה על אבי שנים אח"כ) עד שאבי מצא להם לבסוף מקום בקיבוץ בית אורן. כך נחצתה- התפרקה המשפחה. סיפור קשה ולא נסלח - שאולי איפיין את שנות ה- 50 הקשות. אמי, אשה שקטה ויפת נפש, עבדה כל השנים ב"רימון" למרות שהיתה חולת אסטמה- מחלה שבשלה אסור היה לה לעבוד שם. ממחלה זאת נפטרה בגיל צעיר מאוחר יותר. רק כאשר כבר לא היתה ברירה עברה לעבוד במחסן בגדים. להיזכר בה ובקיבוץ כרוך אצלי בכאב (אך גם בגעגוע על כל הטוב שגבעת ברנר ידעה לתת: החופש, המרחב, האפשרויות החברתיות והתרבותיות!). אני מבין שהכאב שמסב לי הזכרון - קשור גם לאבל עמוק ומתמשך של אימי - אשר בתוכה חיה את האובדן של משפחתה - אך גם את המרירות והכאב על הקושי של הקיבוץ לעשות מקום למי שלא יודע איך לקחת מקום. ליישם את הערכים למציאות היומיומית. היא היתה עמוסת כאב על אכזבות- ובעיקר המון המון בדידות. רק את ילדיה שיתפה במה שבאמת הרגישה. היא התאבלה על אביה המתמטקאי המתואר על ידה כעילוי (יחזקאל) שאותו העריצה, על אמה מרים ואחיה הקטנים. זכרה בגעגועים את הרי הקרפטים המחותלים בעננים מלטפים את כל הירוק וריבות השזיפים. תקופה והיסטוריה שנמוגה. שם בהרי הדימיון המשכנו לחיות את החיים "האמיתיים" - כשדימיון ומציאות - הווה ועבר מתערבבים. רק אחותה הבכורה רוזי שרדה איתה. רק אחותה הבכורה רוזי שרדה איתה. אביהן אמר להן, היטלר יגיע לכאן בקרוב (לקרפטרוסיה) ואתן הגדולות צריכות להשאיר זכר. ברחו לבודפשט ושרדו. בת 15 ניתקה מעברה, ולכן חיה אותו שוב ושוב. חיה את הזיכרונות המוקדמים והמאוחרים. למשל, הבן/אח דוד, שנשאר תינוק נצחי , עם תלתלים בלונדיניים וחיוך תנוקי, שגדל איתנו בזיכרונות שלה ובפנטזיה שלנו. עשרות שנים מאוחר יותר, אחותי ואני מצאנו, את מקום קבורתו הלא מסומן, ושעתיים לפני נפול המגדלים,- ב 11 לספטמבר 2001, עם מצבה שחורת שיש יפה, השארנו לו זכר בישראל. צועדים בין האורנים עם הדודים הזקנים שנותרו ושזכרו, באיחור של 53 שנה. אמי נפטרה בדמי ימיה בשנת 73' בגיל 49 ואבי ב 91' בגיל 72. יהי זכרם ברוך.