צביקי היה הכי גדול בכיתה. גם הכי חזק. הוא היה חזק כמו שור, אולי אפילו יותר. אבל כמה שהיה גדול וחזק, הייתה לו נשמה של גוזל. הוא היה תמים ועדין. שנא אלימות ואהב לצייר ולשמוע מוסיקה. בבית הכולל גרנו שנינו באותו החדר. שנינו אהבנו לצייר. היתה ביננו תחרות סמויה על הציור, היינו בוחרים נושא לציור (בדרך כלל סוסים או כלבים או ציפורים או בני אדם) ומראים אחד לשני את הציורים. צביקי צייר יפה יותר ממני, אבל אף פעם לא הודיתי בזה בפניו. אבל האהבה הגדולה והמשותפת שלנו הייתה להקת החיפושיות. שנינו היינו מטורפים עליהם. עד כדי כך שפה התפתחה ביננו תחרות גלויה: שנינו, צמד נברנים שכמונו, התחרינו למי יהיה אוסף גדול יותר של תמונות או כתבות של ועל החיפושיות. כל פריט, אפילו אם זאת סתם איזו ידיעה קטנה או לא חשובה מעיתון קטן ולא חשוב נכנס הישר לאוסף. היינו נוברים באגני איסוף העיתונים, מנסים לדלות משם פיסת נייר שפניהם או שמם של חברי הלהקה. לא זוכר את כל הדרכים להשיג את התמונות והכתבות, אבל הישגנו. כל דרך היתה כשרה. בכל לילה, לפני ההשכבה, היינו מראים אחד לשני את שלל היום שעבר. על שתי המיטות שלנו היו נערמים כל יום תמונות ופיסות עיתון (בייחוד על המיטה שלי. צביקי היה ילד מסודר ואני, עד היום, בלגניסט נוראי). התחרות נקטעה באיבה כשאבא שלי הפתיע ערב אחד בביקור מוקדם, כנראה חיפש אותי כי לא הגעתי הביתה באותו ערב (לא, באותה תקופה לא היה טלפון), ראה את הבלגן על המיטה שלי והשאיר לי פתק עליו הזהיר אותי שאם הוא יראה עוד פעם כזה בלגן על המיטה שלי, הוא ישרוף לי את כל האוסף. הראיתי לצביקי את המכתב, צביקי נבהל ואני, שידעתי שאין סיכוי שאבא שלי ישרוף לי את האוסף, רק התעצבנתי שאבא שלי כתב את זה על תמונה של החיפושיות. באותו הערב החלטנו, בלי מלים, לסיים את התחרות. אבל אף פעם לא הפסקנו לאהוב מוסיקה ובייחוד את הביטלס. (היי, מאז גם למדנו אנגלית). בכיתה י"ב התאחדנו שוב לחדר משותף. צביקי למד לבגרות ואני הייתי מ"המפרנסים" (כך נקראו אלה שנטשו את בית הספר או שננטשו על ידו והלכו לעבוד בקיבוץ). היה לו חשוב מאוד לעבור את בחינות הבגרות. בלילות הייתי יושב איתו ועוזר לו להתכונן למבחנים. אני לא יודע מי עזר למי יותר, אני לו או שהוא עזר לי ללמוד, בדרכי האוטודידקטית, דברים חדשים ומעניינים. צביקי עבר את בחינות הבגרות בהצלחה. אח"כ צביקי התגייס לסיירת צנחנים, "לקחו אותי כי אני חזק ויכול לסחוב אלונקה" הוא אמר. אחרי הצבא דרכינו נפרדו. הייתי פוגש אותו לפעמים ברחוב בת"א או בקיבוץ כשבמקרה עבר ליידי בדרכו אל או משמואל ז"ל, אחיו. הוא היה מספר לי על בחורות איתן יצר קשר, תמיד חיפש את הסיבה לכך שהן רצו להיות איתו, רק את זה שהן רצו להיות איתו בגלל מי שהוא הוא אף פעם לא העלה על דעתו. היה מספר על איך שהחיים קשים ואיך שהוא מנסה, בדרכו, להתמודד איתם "אבל מה אני? אני בסך הכל בן של צבע". היה מסכם את השיחה. צביקי עזב אתמול את העולם הזה. ואני נשאר עם הכאב, הצער וגם עם רגשי אשמה מתבקשים, על איך שהייתי צריך לנסות יותר להיות איתו בקשר, על מה שאולי הייתי יכול לעשות, שאפילו שאני יודע שזה לא עוזר זה מכרסם אותי קצת מבפנים. ככה זה תמיד, לא? ובייחוד נשאר הגעגוע, אולי הגעגוע לצביקי טוב הלב והתמים שהכרתי בילדותי ואולי זה געגוע לילדים שהיינו. 10.12.2017

צביקי ברגמן