דבורה נולדה ב-12.3.1919 בקוינסק במרכז פולין לשמואל ולאה גולדמן, משפחה דתית. לדבורה היו 11 אחים ואחיות, ארבעה מהנישואים הראשונים של אביה ושמונה מהנשואים השניים. כשהייתה בת 11 נפטר אביה והמשפחה נקלעה לקשיי פרנסה. כשגדלו הילדים, נעשו חילוניים. כמו בכל ערי פולין הייתה אנטישמיות, ודבורה נתפסה לרעיון שברה"מ הקומוניסטית תהווה פתרון ליהודים לכן הצטרפה למפלגה הקומוניסטית. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, הייתה בת 20 והצליחה בדרך לא דרך להגיע לרוסיה, להרי אורל. כל משפחתה שנשארה בפולין נספתה בשואה. ברוסיה עבדה בעבודת פרך בבניין. התנאים היו נוראיים, אך החזיקה מעמד ושמרה על צלם אנוש. את יוסף דובינסקי בעלה לעתיד הכירה בהרי אורל, גם הוא עבד שם בבניין. עם סיום המלחמה חזרה עם יוסף לפולין. ב-1957 עלו לארץ ב"עליית גומולקה" עם שלושת ילדיהם, יהודית, אריה וחנה. כשהגיעו הופנו ליבנה שהייתה אז מעברה של פחונים. עם הזמן נודע להם על הקיבוץ מפי משה שיק שבא למעברה לארגן אנשים לגבעת ברנר. הם הסכימו מיד לנסות והמשפחה הגיעה לגבעת ברנר ב-1958. בהתחלה היה לדבורה קשה בגלל חוסר ידיעת השפה, אך לאט לאט הסתגלה. הילדים נקלטו מצויין בחברת הילדים. דבורה עבדה כל השנים במחסן הבגדים ובמטבח. הייתה צנועה ומעולם לא ביקשה לימודים, כל מה שרכשה בשפה ובידע, רכשה מ"מהאויר". בראיון אמרה: "אני שלמה עם חיי פה. דבר אחד קשה לי, שהילדים לא חיים עמנו. אני מקנאה במשפחות שנאספות בימי ששי כל משפחה לביתה. אך אני צריכה להשלים, אין לי משפחה אחרת. לא חסר לנו כלום, הלוואי שיהיה כבר שלום ולא צריך יותר. אנשים שבאו לקיבוץ לא באו להתעשר, אלא להיות מאושרים ולתת חינך טוב ובריא לילדים. זו המחשה והאידיאה שלו ושל כולם". נפטרה ב-25.3.2003