נולדתי בקיבוץ עין גב, בי"א טבת שנת תש"א (10.1.1941) לאמי שולמית לבית כספי (לטביה) ולאבי יוסף לבית קלימן (גרמניה). הורי נפגשו ונישאו בהכשרה בלטביה ועלו עם חבריהם לארץ (1934) במטרה להקים קיבוץ חדש. ב-1937 היו בין מייסדי עין גב שעלתה על הקרקע ממזרח לכנרת במסגרת התיישבות 'חומה ומגדל'. השתייכתי לחברת הילדים הראשונה בעין גב, לפני כן היו רק ילדים בודדים. בכתה א' לימד את הכיתה אבי יוסף, שייסד את בית הספר ולימד בו שנה וחצי עד שפרצה מלחמת העצמאות. בעקבות ההפצצות וההפגזות על עין גב, מייד לאחר ה-15 במאי 1948, פונו ילדי הקיבוץ בלילה באמצעות סירות לטבריה ומשם במכוניות לחיפה. השהות בחיפה ארכה כ-9 חודשים. אמי ואבי נשארו בעין גב, כי היו חיוניים להגנת היישוב. הקרב המכריע על עין גב התנהל ב-ג ו-ד בסיוון, תש"ח (10 - 11 ביוני 1948). אבי מילא תפקיד חשוב בבלימת ההתקפה ביום הראשון, אך נפל מפגז שפגע בעמדת הפיקוד שלו, בראש מגדל המים, ביום השני. לאחר נפילתו הצטרפה אמי אלי בחיפה. לאחר המלחמה חזרו המפונים לקיבוץ ההרוס והחיים חזרו אט, אט, למסלולם הקודם. לאחר שנים אחדות נשאה אמי ליצחק טוכמן, שגם אשתו נפלה בהגנת הקיבוץ. באותה עת התחולל בתנועת הקיבוץ המאוחד, מאבק אידיאולוגי שהביא בסופו של דבר לפילוג של קיבוצים רבים. הפילוג לא פסח גם על עין-גב ובגללו עברה משפחת טוכמן המורחבת (יצחק, אמו של יצחק, בניו עמירם וצביקה, שולמית בהריון מתקדם ואני) ב-1954 לגבעת ברנר. חודש לאחר המעבר נולדה אחותי טלי, החוליה המחברת של חלקי המשפחה ושלהם עם גבעת ברנר. את לימודי מכתה ז' עד י"ב השלמתי בגבעת ברנר וכן הייתי פעילה בתנועת הנוער של בני הקיבוץ המאוחד. בסיום י"ב יצאתי עם כל כיתתי לשנת שירות בקיבוץ בית-גוברין, שם עבדתי בעיקר בענף הצאן. בשנת-1961 התגייסתי לצה"ל, בו שירתי כשנה בבה"ד 12, כטירונית, חניכה בקורס מפקדות כיתה, מדריכה בקורס מפקדות כיתה ומפקדת מחלקת טירוניות, הכל ב'חסות' דרגת הרב"ט, שאתה גם סיימתי את השירות הצבאי לרגל נישואי לניסן שירן וחזרתי לקיבוץ. בשנת 1962 נולד בננו יוסף, וכשמלאו לו שנה יצאתי ללימודי הוראה שנה אחת בסמינר אורנים ואחריה להשלמת לימודי בוגר באוניברסיטת תל-אביב. בשנת 1967 התחלתי ללמד בבית הספר בגבעת ברנר ובשנת 1968 נולד בננו השני - עמוס. בשלב זה היינו, ניסן ואני, פעילים במהלך למען מעבר ללינה משפחתית. פעילות זו נמשכה כמה שנים ובסופו של דבר המטרה הושגה, אך אז כבר לא היינו בקיבוץ. בינתיים הוקם בית הספר האזורי ברנר ובו לימדתי עד שנת 1977. בתוך כך נולד בננו שאול ב-1972. לאחר שמוסדות הקיבוץ סרבו לאפשר את נסיעתנו לארה"ב לצורך השתלמות של ניסן, אליה נשלח מטעם מזכירות הקיבוץ המאוחד, החלטנו לעזוב את הקיבוץ. בשנת 1977 עברתי עם ילדי למדרשת שדה בוקר וניסן הקים את משרדו לייעוץ כלכלי בתל-אביב והגיע הביתה רק בסופי שבוע. בשלוש השנים ששהינו בשדה בוקר עבדתי במכון למורשת בן-גוריון ולימדתי בבית הספר לחינוך סביבתי. בשנת 1980 עברנו לרמות השבים, כאן בנינו את ביתנו במקום שבעבר עמד בו הלול של סבי וסבתי מצד אבי, שהיו בין מייסדי הכפר. יחד עם הוראה בבית הספר התיכון ע"ש כצנלסון בכפר סבא חידשתי את לימודי לתואר מוסמך, שהסתיימו בשנת 1992. לאחר שתי שנות הוראה, הוצע לי להצטרף לצוות של המכון לחקר כוח המגן שהקים ישראל גלילי בסמינר אפעל. מאז 1983 ועד היום אני עובדת במוסד זה כעורכת, שותפה לכתיבת תוכניות לימוד לבית הספר, מסייעת לחוקרים, חברה בצוות ההיגוי ועוד. בשנים האחרונות אני שותפה לצוות המחדש את הארכיון של רמות השבים. וחוץ מזה אני סבתא ל-10 נכדות ונכדים, גל, תמר דוד ויאיר - ילדיהם של יוס ודבורה המתגוררים ברמות השבים; שי, נעם ועומר - ילדיהם של עמוס ושרון, המתגוררים ביוקנעם המושבה; ונתן ומיכל - ילדיהם של שאול ושרון, המתגוררים בחולון; אוריה - בנם של שאול והילה המתגוררים בקיסריה. ספרים ומאמרים: אסנת שירן, נקודות עוז: מדיניות ההתיישבות בזיקה ליעדים פוליטיים וביטחוניים בטרם מדינה ובראשיתה, הוצאה לאור של משרד הביטחון והמרכז לחקר כוח המגן, 1998. אסנת שירן אברהם קלוסקי, בתל חי בגליל תר"פ-תרפ"א, יצא לאור על ידי יד טבנקין הקיבוץ המאוחד.