אני יושב קבע לאורך 60 שנה בקיבוצי גבעת ברנר. מאז בואי עם חברת נוער ב בשנת 1938 . נולדתי ב-9.11.1922 בגרמניה, בוסטפליה לודינגהאוזן (LODINGHAUSEN), עיירת שדה בת 15,000 תושבים וביניהם שבע משפחות יהודיות, דרומית למינסטר. בבית בו נולדתי נולדה גם סבתי. הוא נבנה בראשית המאה ה 19. גם אימי נולדה באותו בית בשנת 1891. מקומו היה במרחק 100 מטר מכנסיה גוטית ממנה בקעו צלילי עוגב ומקהלה שהיו לחלק ממני. הבית היה כשר כל עוד סבתא הייתה בחיים. היא נפטרה שלושה ימים לאחר בר המצווה שלי. אבא, איש מסחר, נולד ב-1885 בדורטמונד. משפחתו הגיעה מאזור בון. המקור היה דרומית לדרמשטט מינסטר לכן השם מיינצר. אבא היה גאה להיות חייל ששירת בצבא הקיסר, וכאשר גילה את מצבות בני המשפחה מן המאה ה 18 בצבינגנברג בשנת 1934, הוא היה בטוח ש יהודי ישר לא ייפגע, גם לא על ידי הנאצים . לגימנסיה נכנסתי ב-1933. שנה ראשונה עשיתי כמצוות אבא: כיהודי לא צריך להתבלט. אך כאשר כעבור שנה הודיע לי חבר קרוב ביותר שלי: מהיום תהיה אוויר בשבילי , השתנה הכל. קבעתי לעצמי עקרון לחיים שוב לא להיות אוויר לאף אחד ולשמור על שפיות. בשנת 1937 מצאתי קשר ל הבונים . בדורטמונד סוף-סוף הייתה לי גם חברה. במרץ 1938 , מצא אבא את עצמו מפוטר לאחר 15 עשרה שנות הצטיינות. הוא קיבל פיצויים כדין, והבין שילדיו צודקים. לי ניתן אישור להירשם לעליית הנוער. ביולי אותה שנה אושרתי לעלייה בגמר מחנה הכשרה בן חודש ימים, ובספטמבר 1938 מצאתי את עצמי בגבעת ברנר עם חברת נוער ב . נמשכתי למגדל האיתות והתצפית. את המורס למדתי מהר. חוש הקצב של המוזיקנט שבי היהלבסיס טוב. מהר הייתי לאתת מן המניין )בלי לדעת עברית( אך הייתי מכונה משומנת ודייקנית.נתקבלתי למסגרייה כמקום עבודה קבוע וליד הלימודים ופעולות חברתיות כמעט לא נשאר זמן לנגן.אבי דפק בינתיים על כל הדלתות... קיבל סיוע מהקונסוליה הבוליביאנית היה קשר עם בן דוד רחוק שהגיע ב 1902 ללה פאז תמורת ויתור על רכוש אפשרו הנאצים להוריי לממן את הנסיעה. באוניה לדרום אמריקה. חברת הנוער שלי מנתה בינתיים כ - 60 חברים, וכל אחד היה חרד לגורל יקיריו. בגבעת ברנר היו כבר אז אנשים נהדרים שידעו להתמודד עם מצב כזה. הקיבוץ האביון הזה קלט ביולי 1939 חברת נוער נוספת באותו סדר גודל, כך שהיינו כ - 120 נערה ונער יוצאי גרמניה ואוסטריה...מסגרות התחלתי ללמוד חמישה חודשים לפני עלייתי ארצה, דבר שהיקנה לי שימוש נכון בכלי עבודה. באתי מצויד בכמה כלי עבודה קלי משקל שנתנו לי כיוון. לכל שאלה שעלתה, הייתה לי תשובה: רוכסנים, תכשיטים, השחזות למיניהן אפילו טיפול בשעונים. כל מנגנון סיקרן אותי ומהר הדביקו לי שם של בעל ידי זהב. דבר נוסף שמילא אותי היה הזיקה ליופי, ולא חשוב לי עד היום אם אלה צלילים, תמונות, צורות ואפילו ביצוע מושלם כלשהו. הייתי בין אותם יקים שהגיעו ארצה עם כינור. בגבעת ברנר מצאתי פעילות מוזיקלית ענפה: מקהלה בת שישים זמרים, תזמורת בת 15 נגנים והרבה מוזיקה קאמרית, שתי ספריות אחת עברית ואחת לועזית, בעיקר גרמנית, סיפקו את הרעב לקריאה. מזון רוחני ניתן בשפע... כשגויסו בעלי משפחות בשנות השלושים שלהם, לא היה סביר שבן 20 יישאר בבית ולחצתי גם אני להתגייס. הייתי בין ראשוני מחלקת בית הערבה במרס 1944. העבודה במפעל נגמרה בשבילי כעבור שלושה חודשים עם הוראתו של האדון נובומייסקי לסלק את הפלמ ח משטח הזיכיון. כאשר עלינו לקריית ענבים והתמקמנו בחורשה, השתכרנו מריחות האורנים! הצטרפו אלינו בוגרי השמיניות. כאן לראשונה פגשתי נוער ארצישראלי נפלא. נשלחתי לקורס נשקים. קניתי דעת... ועשו אותי נשק פלוגתי, דהיינו: סליקר ראשי. ב 17.5.1948 הגיעו הורי אלי לגבעת ברנר. הם זכו במסגרת 1500 הסרטיפיקטים שניתנו לזקנים ולילדים בלבד, ובקיץ 1947 עם אישור לעלייתם ממשרדי הממשל הבריטי, הם היו בין ראשוני העולים למדינה היהודית החדשה! הארץ געשה בין הפוגה להפוגה. יצאתי עם פלוגה מגבעת ברנר לפריצת הדרך לנגב. לבשתי מדי צה ל לראשונה. הייתה לי עבודה רבה כנשק הפלוגה... כעבור שנתיים באו לי דאגות חדשות: האם להסכים להצעה שאצא לסמינר למורים או להמשיך ולהתקדם כאחד המובילים ב מטר . לא ידעתי להכריע. אך לאחר ניסוי קצר קבעתי שאמנם יהיה לי קל להסתדר עם 20 ילדים בכיתה, אך לא עם 40 הורים קיבוצניקים. בבית היציקה העניינים צלחו, וב 1949 עברתי לעבוד ב מטר שם עבדתי עד 1992. הייתי גם חבר בהנהלת המפעל. זה היה גם הזמן להתחתן (14.12.50) והוספתי למחויבות עוד עול קטן. למחרת יום החתונה חוילתי לצה ל כדת וכדין... בקיבוץ חייתי חיים צנועים ושלווים. עבודה שריתקה אותי, השתתפות בתזמורת הקיבוצים הגדולה בצד מוזיקה קאמרית בהרכב קבוע וגם המקהלה. במשך השנים נולדו ארבעת ילדי: ערן, דפנה, יאיר ותמר, ואז למדתי את הפרק הקשה של החינוך המשותף. הוריי נפטרו: בינה מיינצר ב 7.11.1955 ואבי פריץ מיינצר ב 31.7.1957, והם קבורים כאן, לא הרחק מקברו של יצחק שדה.