נולדתי בקיבוץ גבעת ברנר ב-1964 . הורי היו 'בוהמיאנים' במושגי הזמן והמקום והצלילים של ה'ביטלס' וגם של 'שבלול' מלאו את ביתנו ואת ילדותי ולי הם זכרונות ינקות מעצבים. אמי לימדה מקצועות הומאניים בבית הספר התיכון ואבי נשא בתפקידים ציבוריים בקיבוץ וב'תנועה' , עד שלפתע, אחרי גיל ארבעים, החליט שהוא לומד ארכיטקטורה- החליט ועשה ומאז הוא ארכיטקט. בגבעת ברנר יש מסורת ייקית של מוסיקה ונגינה. אבי מנגן באקורדיאון ובסקסופון ואמי,ילידת תל אביב, שרה במקהלת הקיבוץ ונגנה בחלילית ופסנתר.למרות שהוכרתי כ'ילד מוסיקלי', לא הצלחתי להתמיד בלימוד הפסנתר ומאוחר יותר בלימודי הגיטרה אצל אברהם פרלמוטר ז"ל, אביה של ענבל ז"ל.קריאת תוים הרתיעה אותי ( ועד היום איני יודע לקראם ). אני זוכר שהתחננתי בפני אברהם שילמד אותי לנגן שירים ולא אדאג'ואים למיניהם. בסוף הוא התייאש ממני ,לימד אותי את האקורדים של house of the raising sun ושילח אותי לדרכי. גיטרות חשמליות תמיד הקסימו אותי והבמה משכה אותי כבחבלי קסם. בחדר המוסיקה בקיבוץ היתה גיטרה חשמלית גרועה ומגבר 'טווין ריוורב' נפלא. הייתי מתגנב לשם וטוחן עליה שני אקורדים שעות על גבי שעות ובדמיוני אני מופיע אל מול אלפים משולהבים. הייתי בן שלוש עשרה. שנה אחרי, הגיעו אריאל זילבר ולהקת 'ברוש' לעשות חזרות באולם המופעים של הקיבוץ. בלי להודיע, נטשתי את הלימודים ובחודש שהם התאמנו שם, כל יום במשך שמונה שעות, ישבתי מולם ושתיתי בצמא את הצלילים שהם הפיקו והערצתי את איך שהם התלבשו, עישנו, רבו ובייחוד איך שהשיר העירום לבש צורה וקיבל את העוצמה ואת הקסם הראויים. עד היום תהליך העיבוד הוא מעשה קסמים בעיני. גיל ההתבגרות עבר עלי בכישלון מדחי אל דחי בלימודים, אצל הבנות וביחסים הולכים ומתדרדרים ביני לבין הקיבוץ. הפכתי ל'ילד רע', זה שלא קם בבוקר לעבודה, מתרועע עם מתנדבים ו'אלמנטים שליליים ' בקיבוץ והכי נורא- מעשן סמים! בתחילת האייטי'ז 'לקחתי צד' במלחמה על הטעם המוסיקלי שנטשה אז בעוז: הפאנק והפוסט פאנק אל מול הדינוזאורים של הרוק, במיוחד 'פינק פלויד' שכל כך תיעבתי את 'החומה' שלהם . כל נער מחפש זהות עם קבוצה ועם רעיון שבשמו הוא נלחם אל מול רוב העולם שמסרב לראות את האור ובשבילי להקות כמו ה'קלאש' ,'טוקינג הדס' וה'ג'אם' היו המגדלור, הקדמה והמהפכה. היה להם נציג בארץ, רמי פורטיס, שאלבומו הראשון 'פלונטר' הסתובב הרבה באנדרגראונד של גבעת ברנר. היום זה מצחיק אותי שאותה מלחמה ניטשת בין הרוק לאלקטרוניקה באותה חמת זעם מתלהמת ואני נמצא 'בצד הלא נכון'. רק בצבא הבשילה בי ההכרה שאני חייב, חייב להופיע! אולי זה המחנק שכולנו חשים בשרות הצבאי ואולי היה זה נסיון ערמומי להעלות את הסקס אפיל שלי, שאבוי, היה בשפל המדרגה. שבת אביבית אחת ב-1985 אספתי כמה חבר'ה שמנגנים ל'חדר קריאה' , לשון נקיה למקום בו חלקו חברי הקיבוץ כבוד אחרון למתים ובו עמד הארון לפני המסע האחרון. היו שם אתי יובל צמח גיטריסט, עומר דגני, 'הילד' מתופף ואסף שריג שלילה לפני כן ערך את הופעת הבכורה של להקת 'עשן', גיטרה קלסית אחת וארבעה גברברים ששרים שירי יאוש ותוגה שאסף הלחין. נדהמתי מכשרון ההלחנה שלו והודעתי לו שהוא מנגן אתי. השיר הראשון שביצענו אי פעם, אז ב'חדר קריאה' היה 'המוות אינו מחוסר עבודה' של פורטיס. זהו! תפשתי מיקרופון וצרחתי. עד היום הזיכרון הזה מעביר בי צמרמורות. כך קמה איפה הילד ( לא! לא אחזור כאן בפעם המליון על מקורו של השם). בעמדת הבסיסט חלו שינויים תכופים כי היא אוישה ע"י מתנדבים שנבחרו בקפידה לא על פי יכולות הנגינה שלהם אלא על פי הלוק הפאנקיסטי. מי מקשיב בכלל לבס? אחרי שעזב מארק, שהיה פאנקיסט מושלם ( הוא היה מעמיד את השיער עם סבון!) ובסיסט עלוב, הגענו לרגע האמת: אין לנו בסיסט. בדלית ברירה נטלתי את הכלי 'שממילא אף אחד לא מקשיב לו', ניצלתי את ידיעותי באקורדים של house of the raising sun וכמו רוב הבסיסטים, אני עוד גיטריסט מתוסכל. למזלי, היה לי חבר טוב, עופר כהן, שהיה בסיסט מקצועי בתזמורת חיל אויר ואחרי הצבא ניגן עם מאיר בנאי ומזי כהן ( היום הוא דתי ומתגורר כנראה בבני ברק ). עופר לימד אותי כמה טריקים על הכלי והפך במקביל למפיק המוסיקלי של איפה הילד. בדיעבד אני חושב שהוא הפך אותנו( בעיקר אותי ואת אסף) מגחמה של טינאייג'רים משועממים שרוצים לדפוק בראש, למוסיקאים מקצועיים. הרפרטואר שלנו הורכב רובו ככולו מ'קאוורים' באנגלית לשירים שאהבנו: Israel של 'סוזי והבאנשיז', the forest של ה'קיור', do it clean של אקו והבנימן, אבל גם אולדי'ס כמו see Emili play של 'פינק פלויד' וyou really got me של הקינקס. האהבה של אסף ושלי לניו ווייב והפאנק השתלבה באהבה גם לפסיכדליה והרית'ם נ' בלוז של הסיקסטי'ז. כך אז וכך גם היום. לאט לאט התחלנו, אסף ואני, להעיז לכתוב שירים משלנו ,מושפעים מאותן אהבות, כתבנו שירים נאיבים כמו 'שיר כפר', פארק הגויאבה ' וגם שירים יותר פאנקיסטים כמו 'אני מתמוטט בפינה' ו'איפה הילד?'. השיר היחיד שצלח את דרכו מהתקופה הזאת לאלבום הוא 'איפה הרוח' במילים אחרות. היה זה גם השיר הראשון שהלחנתי לבד. הופענו בכל מני ארועים וחגים של הקיבוץ והתקבלנו בקרירות אם לא באיבה גלויה. 'מה הם מרעישים המסוממים האלה?' מבלי דעת הפכנו לקאונטר קאלצ'ר בקיבוץ והמחיר היה רדיפות חוזרות ונשנות של 'ועדת סמים' הקיבוצית. הצלחנו גם להשיג 'גיגים' בקיבוצים שונים, כלהקת ריקודים ובכסף שהרווחנו קנינו פדלים והחלפנו גיטרות. אחרי השחרור נשארתי בקיבוץ עוד שנה בגלל אהבה נכזבת ואסף התגייס. לשני האחרים לא היה כוח לניג'וסים שלי. הם לא רצו לקחת את התחביב אל עבר החלום והחבילה התפרקה. בשנת 87' עזבתי את הקיבוץ ובמסגרת פרוייקט מיוחד לבני קיבוצים עליתי לקיבוץ חניתה ועבדתי כשכיר במפעל לעדשות מגע. במקום לחסוך לטיול כמו שעשו כולם, גם שם הקמתי להקה להקת 'דז'יסטיף' ( אוי, איזה שם נורא!) עם גיטריסט בן שבע עשרה שהיכרתי שם אופיר בר עמי. למותר לציין שכסף לא חסכתי וטיול גדול למזרח לא טיילתי. אחרי חצי שנה בחניתה, הגעתי סוף סוף למחוז כיסופי תל אביב.