בתיה נולדה ב-19.1.1937 בתל אביב לפאולה וארתור בקר. בתיה גדלה כבת יחידה להורים שהמשמעת וה"חבוק ההורי" היו אבן ברזל בשנים הראשונות לילדותה ונערותה בתל-אביב ברחוב ריינס. ההוויה התל-אביבית הזו, הביאו אותה מהר מאוד לחפש את דרכה מחוץ לחיים העירוניים בתנועת "השומר הצעיר" ואחר כך ב"תנועה המאוחדת", איתה יצאה מאוחר יותר לגרעין הנח"ל בקיבוצים האון וצרעה. שם עבדה בעיקר בדיר. עם שחרורה הלכה בתיה ללמוד חינוך גופני בסמינר הקיבוצים, באחד המחזורים הראשונים של המוסד. הקשר עם התנועה הקיבוצית נשמר כל העת והתחזק והפך קבוע עם היכרותה עם עמרי צור. בתיה ועמרי נפגשו בלהקת ההסתדרות. בתיה רקדה ועמרי רקד וניגן. כמו שאמרה בתיה "עמרי היה הרקדן הכי טוב בין הנגנים, והנגן הכי טוב בין הרקדנים". ב-1958 נסעה בתיה לפסטיבל הנוער במוסקבה. כשחזרה באה לגבעת ברנר והחלה ללמד בבית הספר חינוך גופני. ב-1959 נישאה לעמרי ולאורך השנים נולדו נמרוד, שרון ואורן. אחרי שש שנים של הוראת חינוך גופני החלה ללמד גם מחול, חוגים לילדים וגם למבוגרים. האהבה למחול ליוותה אותה לאורך כל חייה כשהיא מופיעה כמעט בכל אירוע תרבותי, גם כרקדנית וגם ככוריאוגרפית. ב-1964 יצאה ללימודי פיזיותרפיה ב"אסף הרופא" ולמעשה יסדה את מכון הפיזיותרפיה בגבעת ברנר כשאליה מצטרפות מאוחר יותר מימי וולף ופאם פרידמן. היא יצאה גם לשנת ריכוז חדר האוכל ולתקופה בחינוך המשלים. באמצע שנות השבעים נפרדו בתיה ועמרי ואחרי שנתיים הכירה בתיה את יהודה קנטור שעבר אחר כמה שנים לחיות איתה בגבעת ברנר. בתיה הייתה צרכנית תרבות וראתה אין ספור הצגות תיאטרון וקונצרטים. היא זכתה לטיול מפואר למזרח הרחוק לכבוד יום הולדתה ה-60 והספיקה לקפוץ כמה פעמים לנציגי המשפחה בלונדון ובארצות הברית. בשנת 2007 חלתה במחלת הסרטן. נפטרה ב-4.11.2009