רות נולדה כרות חסל ב-1909 בהמבורג, גרמניה, למשפחה מסורתית שהיגרה מגליציה. הבית היה ליברלי וחם ובגיל 14 הירשו לנערה הצעירה לצאת לטיול של חודשים בדרום גרמניה. בזמן הטיול הכירה בני נוער רבים ובפעם הראשונה גם שמעה על הציונות וא"י. להוריה השמרניים שלא ראו בעין יפה את פעולות תנועת 'ברית העולים' סיפרה שהיא הולכת ל'בלאו וייס'. עם הזמן הפכה רות למדריכה, הכירה נערים בני גילה (עקיבא אבני, ברונו רוטשילד ועוד) והחליטה להכין עצמה לעלייה לא"י. אמרו שצריך מבשלות בארץ ורות החלה בלימודי משק בית ועבודה סוציאלית (סיפרו שסביב לגבעת ברנר גרים עולים מתימן). ב-1932 עלתה לארץ ישראל והתקבלה על ידי נציגת הקיבוץ שליותה אותה במשך מספר שבועות ושמרה שרות אכן תגיע לגבעת ברנר. בישוב הצעיר עבדה במספר עבודות מזדמנות ובמכבסה עד שחטפה דלקת בפרקים, במטבח בו פגשה באוכל הליטאי... ובמרפאה, שם ליוותה חולים בעגלה לרחובות. אחד מהם היה נתן רובין. הקשר התחזק והתמסד, קיבלו אוהל משפחה ועליזה נולדה (יחד עם אחות תאומה שנפטרה). רות היתה למטפלת קבוצת הילדים של עמוס, שמשון, דינה , עוזי ועוד וליוותה אותם מבית התינוקות עד כיתה ה'... (תמונות רבות הנציחו תקופה יפה זו). כל השנים היה נתן מגוייס לתפקידי בטחון ורות טיפלה בילדים. עם ה'אמבוש' הנודע בו נתפסו 5 חברי ג"ב והושלכו לכלא, המצב החמיר. נתן, ממפקדי הכוח, נידון ל-7 שנות מאסר ורות חשה שעולמה חרב עליה. אביה בגרמניה סייע כל השנים בתרומות למפעל הציוני והספיק לבקר פעמיים בארץ. בשנים 1942 1945 בהן ישב נתן בכלא ישבו גם הוריה במחנה ריכוז עד הסוף המר. רות היתה נוסעת פעם בחודשיים עם הילדים לבקר את נתן בכלא, חוויה שליותה אותה ואת ילדיה כל החיים. עם שחרורו של נתן ביקש אותו המפקד, יצחק שדה, לצאת לאמן עולים בגרמניה. הפעם רות התנגדה והוא נשאר בבית. לא להרבה זמן. ב'שבת השחורה' נעצר נתן שוב והפעם נכלא ברפיח לחצי שנה. עם השחרור היתה רות למטפלת הראשונה בבתים הכוללים ושוב ליוותה כיתה (דני בומבך ואחרים) במשך תקופה ארוכה. בשלב מסויים החליטה להעביר את מטה החינוך לידיים צעירות יותר ועברה לעבוד ב'רימון', משם לחדר האוכל ומשם למכבסה החדשה שנבנתה בג"ב. רות היתה הרוח החיה בענף החדש שהיה לשם דבר ברחבי הארץ. דורות של כובסים עברו ב'בית הספר לכביסה' ורות נהנתה מכל רגע. לאחר שחלתה עברה לעבוד באולפן המוזיקה ושוב שבה לעצמה. לאחר שחשה ברע ואושפזה החלה להתעוור ותוך מספר חודשים לא ראתה דבר. חרף גילה המתקדם ובעזרת חברותיה שבה לעבודה ב'עיסוקון' בו התמידה עד יומה האחרון. חומר נוסף ראיון עם יוסף הפנר 1982.