מה אתה יודע על תולדות המשפחה? אמי, רחל, ואבי מנחם גלס הגיעו לגרמניה מפולניה. הם הגיעו קודם כול לשוויצריה- לא יאמן! לאבא היה אח בגרמניה, והאח הזמין את אבא לגרמניה באומרו שבגרמניה אפשר להתפרנס יפה. אחי יעקב ואחותי זלמה נולדו בשוויצריה. אחותי פלה ואני נולדנו בגרמניה. נולדתי ב- 2 בנובמבר 1921. ההורים דברו ביניהם פולנית? לא. שמעתי בבית רק גרמנית. חיינו בעיר קלן. אני הצעיר במשפחה. אבא היה סוחר. מצבנו היה די טוב. הבית היה דתי? מסורתי? הלכנו כל שבת לבית הכנסת. היה כשר בבית. אימא הדליקה נרות בכול יום ששי. אח של אבי, שלא הכרתי אותו חי גם בקלן. אני זוכר את סבתי, אמא של אבא. לאבא היה מאד קשה להיפרד ממנה כאשר עלינו לארץ. אני לא יודע מה עלה בגורלה. היא הייתה בת 90. היא חיה לבד בקלן. אבא ואני באנו להיפרד ממנה לפני שעלינו לארץ. את זה אני זוכר. בקלן למדתי בבית ספר יהודי. לא ידעתי עברית. למדנו בגרמנית. לבית הספר הלכתי ברגל כ- 25 דקות. היה לי חבר טוב מאד שהיה גוי. אנחנו גרנו בקומה השנייה והוא גר בקומה שלישית. הוא היה בגילי וגרנו באותו הבית - כך התחברנו. הייתה אווירה נהדרת. בחג המולד הם הזמינו אותי אליהם. הם הכינו לי צלחת מלאה מכול טוב. בבית בקלן חגגנו יפה את כול החגים. לפני פסח הכשרנו את כול הכלים. חלק מן הכלים הכשרנו במים רותחים וחלק היו שמורים בבוידם אך ורק לפסח. ביום כיפור הלכנו לבית הכנסת. בשבילי זה היה איום ונורא. הייתי ילד לא הבנתי כלום. עמדתי על יד אבא, בחלק מהתפילה היה צריך לעמוד. זה היה הנוהג. איפה גרתם בקלן? גרנו בקלן לוקסנבורג, זו שכונה כמו סביון בארץ. זו שכונה מחוץ לקלן. היה צריך ללכת לקלן כחצי שעה. אזור שקט ויפה, כמעט בלי יהודים. המזל שלנו היה שבשנת 33 עם עליית היטלר לשלטון שמענו צעקות אימים ובנו לא פגעו. הנאצים ידעו איפה גרים יהודים וקומוניסטים. הוציאו את הקומוניסטים מהבתים והם לא חזרו מעולם. הקומוניסטים היו אויב מספר אחד של הנאצים אחרי היהודים. הרגשת באנטישמיות עד 33? לא. אני זוכר את התהלוכה של הנאצים עם היטלר ואני כילד התקרבתי כמה שאפשר יותר קדימה להיטיב לראות. ראיתי את היטלר עומד במכונית הפתוחה, עם היד המושטת. הרגשת שבבית מתחילים לדאוג, לפחד? לא. היה לנו יועץ, ממונה על החשבונות, יום אחד הוא בא לאבא ואמר: "אדון גלס עכשיו אתה חייב לצאת מגרמניה." אחי יעקב עלה לארץ והגיע ישר לגבעת ברנר כבר בשנת 1932. הוא היה בתנועת נוער, אחר כך בהכשרה באיזה כפר בגרמניה. הוא היה עובר אפילו קיר בטון, וכך הצליח להשיג לנו סרטיפיקטים. אצלו לא היה דבר כזה- לא! הוא השיג סרטיפיקט אחד להורים. פלה ואני היינו עוד ילדים אז צורפנו אוטומטית לסרטיפיקט של ההורים. זלמה הייתה יותר מבוגרת ויעקב לא הצליח להוציא לה סרטיפיקט והיא נשארה בגרמניה. הייתי בן 13 כשעלינו לארץ בשנת 1936. פלה הייתה בת 14. באנו ישר לגבעת ברנר. היה פה אוטו אחד בלבד של ולטר גולדשמיט והוא בא לקחת אותנו מן הנמל. האוטו הזה עשה שירות לדברים דחופים. באנו לנמל יפו. האוניה לא הגיעה לחוף, אלא עגנה רחוק מן החוף ירדנו לסירות שהביאו אותנו מן האוניה אל החוף. האונייה היטלטלה, אבל הערבי שחתר בסירה משך אותנו פנימה לסירה והגענו לחוף. בשנת 1936 היו מאורעות בארץ, ירו בכל מקום. עברנו בשלום את הדרך מיפו עד גבעת ברנר. לא ירו 24 שעות. מה עושה ילד כמוך בן 13 בגבעת ברנר? קודם כול היה לי חופש כדי שאתרגל. אחי אמר לי בחדר האוכל: "אתה רואה יש פה שתי שורות של שולחנות, אתה יושב בצד ימין, זה הצד של הגרמנים, בשורה ממול יושבים הפולנים." למדת עברית? כמעט ולא. ילד לומד מהר מאד משמיעה של השפה. ישע סמפטר לימדה אותי כמה פעמים בשבוע תנ"ך. הייתה לה סבלנות בלי קץ. היא הייתה משהו יוצא דופן. אישה שקטה, היא ידעה להסביר יפה, היא הייתה נכה, רזה, בגלל מחלת השיתוק שהייתה לה בקטנותה. לא חשבו לצרף אותך לבית הספר? לא. אני לא יודע למה לא רצו. פה היה כבר בית ספר. אז הלכתי לעבוד בגן עצי פרי. היה מטע גדול. האחראי היה רוזמן. אחד הקברים הראשונים בבית הקברות שלנו הוא קברו. הוא היה צועק עלי. הייתי צריך להוציא עשבים בטורייה, את האינדזיל, הוא היה משוגע בגלל האינדזיל, ורצה שנחפור 40 ס"מ ונוציא את האינדזיל. הוא אמר שכל חתיכה שנשארת באדמה גדלה שוב. זו הייתה מחלה אצלו. הוא צעק גם על אחד שקראו לו קפלן. כשלא ענינו לו הוא התרגז עוד יותר. עבדתי שם פחות משנה. לא הייתי מעוניין. הייתי "פקק" בכל מיני מקומות. עבדתי גם בגן הירק. היה לנו 120 דונם גן ירק, שטח עצום. היו שם כל הירקות. לקטוף עגבניות ואת שאר הירקות היה מאד קשה. לקחו פח , חתכו אותו לחצי, שמו ידית וקטפנו את הירקות לתוכם. זו הייתה עבודת פרך. עבדנו מבוקר עד הצהריים, על הטריילר של הטרקטור נסענו הביתה לאכול לנוח מעט ובשעה 2 שוב יצאנו לגן הירק עד השעה חמש. כך היה מקובל אז. לאט, לאט התקדמתי. למדתי לעבוד על טרקטור בגן הירק. כשהיה בא טרקטור לגן הירק לחרוש אחרי שהוציאו את הירקות רצתי אחריו, היה לי שיגעון כזה. לאט, לאט, נתנו לי לשבת על הטרקטור הקטן, כך למדתי לעבוד על טרקטור. עזבתי את גן הירק ועבדתי קצת במוסך. עד שיצאתי לעבוד על הטרקטור עבודת חוץ. בשנת 1942 היה לנו טרקטור שעבד עבודות חוץ. איפה עבדתם? איפה לא, בכול הארץ. חפרנו, יישרנו שטחים, עבדנו בים המלח, אפשר היה שם לבשל ביצה על הטרקטור. עבדנו בכביש באר שבע סדום. היו סלעים איומים, שהיה צריך לסלק, כדי לסלול דרך. כול השבוע לא היינו בבית. לקורט היה אופנוע. אני נסעתי הביתה באוטובוס. התחלפנו במשמרות. אם עבדנו רחוק לא נסענו הביתה. לנו במלון ובצהריים התחלפנו במשמרות. אם עבדנו קרוב לבית - נסענו הביתה. אמרתי שזה לא עניין לנסוע באוטובוס. אמרתי שאני רוצה ללמוד לרכב על אופנוע. עבדנו בשדה תעופה לפני עפולה. למדתי לרכב על אופנוע ועשיתי טסט אצל האנגלים. לאליהו ויטנברג היה קשר עם האנגלים. הוא לקח אותי ליפו, שם ישבו החברים שלו. הוא נתן להם לשתות בירה, ואז אמר להם: "הבחור רוצה לעבור טסט." הגוי שואל: "הוא יודע לרכוב?" אליהו השיב בחיוב. "גש לאופנוע ותדליק אותו." אמר האנגלי. הדלקתי, אפילו לא נסעתי וכך קבלתי רישיון. איך החזקתי מעמד בעבודה הזו אני לא מבין עד היום הזה. עבדתי שם 20 שנה. אחר כך קנינו טרקטור יותר גדול ונכנסנו לחברת "חריש". היו שם חמישים אחוז קיבוצניקים. חמישים אחוז היו אנשים פרטיים. מלווין היה בהנהלה. העריכו אותו שם. אין מקום שלא עבדנו בו, עבדנו בכור האטומי 30 טרקטורים. חפרנו שם לתוך האדמה. כשבאתי להחליף את השותף שלי ועמדתי על יד פתח הבור, הטרקטור היה נראה מאד קטן. חפרנו שם בור אימים, עמוק מאד באדמה. אחר כך בנו שם קיר בטון וקיר אבנים. עבדנו בפסי הרכבת תל אביב חיפה. חבל שלא רשמתי את כול מקומות העבודה שעבדתי בהם. עבדנו בייבוש החולה. בערוץ הירדן הצפוני. בעמק בית שאן, במעוז חיים, חפרנו בריכות הדגים. הם לא אמרו לנו שיכול להיות שהירדנים יירו עלינו. בבוקר מוקדם ירדנו לשם עם הטרקטור, היה שקט, התחלנו לעבוד ופתאום אש תופת. הודענו למי שהיה צריך להודיע ואז הפסקנו לעבוד שם. לא הזהירו אותנו שיש שם סכנה. יותר מאוחר כן חפרו שם בריכות דגים. יצאתם עם נשק? היה שומר אחד עם רובה. עבדנו בסלילת כביש לבאר שבע כשירו עלינו מעזה. המשכנו, לא הייתה ברירה. חפרנו בריכות דגים בכמה קיבוצים. יישרנו שטחים. אפילו בגבעת ברנר עבדנו. הזמינו אותנו לעבוד פה. חפרנו את בריכת השחייה. יישרנו את השטח עבור בניית חדר האוכל החדש. במלחמת השחרור גויסתי עם הטרקטור. הצבא החרים מכוניות אזרחיות. לכול טרקטוריסט היה אופנוע. הטרקטור שלנו היה בשיתוף עם נען. היינו נוסעים להתחלף במשמרת על אופנוע. המשטרה הצבאית בתל אביב החרימה לצבא אופנועים. לקחו לי את האופנוע. הלכתי לבית האדום, למרכז "ההגנה" בתל אביב והודעתי על החרמת האופנוע שלי. אי אפשר היה להגיע לעבודה בלי אופנוע. מיד ניתנה הוראה להחזיר לי את האופנוע. במלחמת השחרור עבדנו בכול מיני מקומות. עשינו בונקרים, ערמות חול לעמדות. הייתי שייך כאילו לחיל ההנדסה. ליד כפר קאסם עשינו תעלות אנטי טנקים. חפרנו תעלה שישה מטר רוחב ועומק של שלושה מטר. פתחו עלינו באש כדורים נגד טנקים. הכדור הזה חודר שריון. נשארנו בתעלה ואז הוציאו אותנו בטנק עם גלגלי גומי, טנק כמו שהיה לבריטים. את הטרקטורים השארנו בתעלה. למחרת אמרו לנו להוציא את הטרקטורים. הוצאנו, הם שמעו שהנענו את הטרקטור. לטרקטור יש חמישה מהלכים. המהלך החמישי הוא הכי מהיר. יצאנו החוצה והם פתחו באש. דהרנו במהלך חמישי. התכופפנו מאחורי טנק הדלק. טנק הדלק עשוי מפח- זו סכנה יותר מהגנה. לא פגעו בנו. עבדנו לבד על הטרקטור, לכול אחד הייתה משמרת. בלילות חרשנו חריש עמוק באזור נען . כמעט שלא היה אור לטרקטור. חרשנו שם פס, פס. איפה הכרת את סימה? היא עבדה בגבעת ברנר בחדר האוכל. ולי היה אופנוע והיה לי הליפט של אחי יעקב. זה היה ליפט שעלינו אתו לארץ מלא בחפצים שלנו מגרמניה. אחי בנה מהליפט חדר. הוא ציפה מבפנים עם דיקט, ממש בית בשכונת הליפטים על יד הבאר. הוא נתן לי את הליפט כשהוא עזב את הקיבוץ. היה לי אופנוע, עבדתי כבר בחוץ, היה לי שוקולד, פה לא ראו שוקולד. הזמנתי את סימה לבוא אלי לליפט, כשהיא ראתה את השוקולד היא באה אלי בריצה, בכביש העפר. ככה לאט, לאט הכרנו. סימה הייתה יהלום. היא הייתה משהו יוצא דופן. התחתנו בינואר 1950. בספר החתונות, ששוקל 10 קילו, אנחנו הזוג הראשון שכתוב שם. ההורים שלה היו מאד אדוקים והם לא ראו בעין יפה את החברות שלנו. הייתי בשבילם גוי. כול יום אחרי הצהריים באנו לבקר אותם. הם גרו בצריף וישבו על הספסל שזמי דרוקר עשה להם. זאת הייתה החובה של סימה לבוא אליהם יום, יום. אחר כך הם התרגלו אלי. כשהתחתנתם הוריך היו פה? בודאי. אבא שלי נפטר בשנת 64 מסרטן. אימא ואבא חיו בגבעת ברנר בצריף. אבא עבד קשה מאד בגן הירק. הביאו אליו את הירקות ואבא ניקה אותם. הוא הכניס את הירקות לאמבטיה מבטון, שוטף אותם, אחר כך ייבש ואז העמיסו על משאית את הירקות ל"תנובה". אז עוד לא היו משטחים ומלגזות. היו מעלים ארגז, ארגז, על האוטו. הוא עבד קשה. אימא עבדה במטבח של בית ישע, לא יאומן כי יסופר. הם היו עוד צעירים כשבאו לכאן. גם פלה באה לגבעת ברנר מיד כשעלינו. קבלו אותנו יפה. אימא נפטרה בת 98. לי יש הגנים שלה. אני יכול גם כן להגיע לגיל הזה. אומרים שהגנים של האימא עוברים לבן. עובדה, שאני היום בן 83, אף אחד לא מאמין. יש כאלה שפוגשים אותי אחרי שלא ראו אותי שנים, ואומרים: "איך אתה נראה, לא השתנית בכלל." חבר שלא ראיתי 17 שנים, עבדנו יחד ב"פרי הדרום", במסמיה, הוא דיבר אותי בטלפון ואמר: "אתה מדבר כמו צעיר." אני מאמין בגנים. אני רוכב על אופנוע עדיין. מי רוכב בגיל 83 על אופנוע? אחרי העבודה על הטרקטור איפה עבדת? התחלתי לעבוד במוסך, אבל הוציאו אותי מהר מאד. שלחו אותי לעבוד בחדר האוכל, לתת תורנות. זה היה בשנת 1962. עבדתי 9 חודשים במקום שנה כי המזכיר יצחק טוכמן בא אלי ואמר לי לצאת לעבדות חוץ ב"פרי הדרום". היינו חברים ב"פרי הדרום". היו לנו אגסים, תפוחים ועוד פירות. ב"פרי הדרום" ארזו את הפרי ושלחו אותו לשווקים. אמרתי לטוכמן שאני אנסה. שלחו את אריה מוזס לעבוד שם. אחרי כמה ימים הוא לא רצה לעבוד שם יותר. היה לו קשה להיכנס לקירור ולצאת כול הזמן. ואז באו אלי. ניסיתי ונשארתי שם עשרים וחמש שנים. היה שם בית אריזה ענק, מיינו את הפרי, ארזו אותו בקרטונים למשלוח בארץ, ל"תנובה", אגסים, תפוחים, משמיש. בהתחלה הייתי סבל, לבסוף עבדתי בתור מלגזן, ואחר כך כתחזוקן. תיקנתי מה שהיה צריך. היינו שניים שעבדנו בתחזוקה. עבדתי 45 שנים בחוץ. פרק גדול בחיים. הרווחתי כסף לגבעת ברנר. איך נסעת ל"פרי הדרום"? התחלתי לנסוע על אופנוע. נסעתי הלוך וחזור גבעת ברנר מסמיה. בערך חצי שעה נסיעה. יום אחד ירד שיטפון, גשם חזק, הייתי רטוב לגמרי. אמרתי למנהל שאני לא רוכב יותר על אופנוע. "תיתן לי רכב או שאני חוזר הביתה." הוא לא רצה לוותר עלי והוא ידע למה. זה היה תנחום מנגבה. הוא נהרג אחר כך בתאונת דרכים. אז קבלתי אוטו גרוטאה, נתנו לי אוטו משותף עם חבר חולדה. הייתי לוקח אותו מחולדה בבוקר ובערב חזרנו יחד הביתה. זו הייתה אמנם גרוטאה, אבל אפשר היה לנוסע בגשם. עבדתי שם בלי חשבון של שעות. הגעתי בחמש, שש הביתה, זה היה תלוי בעבודה שהייתה באותו יום. 25 שנים עבדתי שם! עבדו שם עוד חברי קיבוצים מנגבה, מחולדה, היה קשר חזק בין האנשים. היה זמן יפה וקשה. למה הפסקת לעבוד שם? המפעל נסגר. חיפשתי עבודה ונודע לי שמחפשים חצרן לבתי הילדים. זה בשנת 1988. אני טיפסתי על סולמות, שכבתי כדי לתקן ביוב. עבדתי שם עד שנת 2000. תיקנתי הכול. הגננות היו מרוצות, אמרו שעובד כזה עוד לא ראו. תיקנתי מיד כשהודיעו לי על תקלה. גם הילדים חיבבו אותי. הם תמיד התענינו מה אני עושה, באיזה כלים אני משתמש. ילדים הם סקרנים. זה היה חלום לעבוד כחצרן. בשנת 2000 אמרתי: "די, אני יוצא לפנסיה." איך אתה מעביר את היום שלך? אני קורא כל בוקר שני עיתונים. זה יותר חשוב לי מלחם. אני חולה על עיתונות. אני חתום על "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". אחר כך אני מטייל, ואחרי זה אני מסתכל בטלביזיה, ואז צהריים. לפעמים אני מבשל לי לבד. אני מסתדר עם בישול. אני יודע לבשל ולאפות. הפסקתי לאפות כי אני לא רוצה לאכול עוגות, כדי לא להשמין. אחרי האוכל שלף- שטונדה. שעה לא יותר. בארבע אני שותה קפה , בלי עוגה. ואז הנכדים באים, או שאני הולך אליהם. יש לי תשעה נכדים. חמש נכדות וארבע נכדים. נימי גר בתימורים, זה לא רחוק. יובל גר ברמת אביב. רוב הזמן הוא בחוץ לארץ. הוא עוסק בדברים סודיים ביותר. הוא לא מספר לי. אני לא שואל אותו והוא לעולם לא יגיד לי. אבל הוא חרש את העולם. בהודו, בתאילנד, פריז בכל העולם. הוא יודע לשתוק. זו ירושה מסימה ז"ל. היא לא הייתה מדברת. היא הייתה שתקנית. אף פעם לא ריכלה. הוא אוהב את העבודה. אילן על ידי פה. יש לי פה שלושה נכדים. שירי היא אש תופת, חכמה, לא בגלל שהיא נכדה שלי. גם למאי לא חסר. שירי רואה ושומעת הכול. היא שואלת וחוקרת. זה חלום שהם פה. מה קרה לאחותך שנשארה בגרמניה? קשה להאמין, אבל היא עברה את השואה בסדר גמור. לקחו אותה לעבוד במפעל להרכבת מוקשים בגרמניה. ידעו כמובן שהיא יהודיה. היא עבדה שם והתנהגו אליה יפה מאד. גיסי מקס שהיה ארוסה היגר לארצות הברית לפני פרוץ המלחמה. הוא התגייס לצבא האמריקאי, יצא לגרמניה לחפש אותה ואת אחותו. אחותי היא זלמה ואחותו היא מרי. לך תחפש בגרמניה! הצבא נתן לו ג'יפ, אוכל, נהג. שם היה רעב גדול. הוא חיפש וחיפש עד שהוא מצא אותן יחד. הן לא נפרדו כול שנות המלחמה. ואז העבירו אותן למלון בבלגיה. היה להן אוכל, היה להן לבוש. מקס נסע לארצות הברית לסדר להן ויזה לארצות הברית. הן קבלו את הוויזה ועברו לחיות בניו יורק. הוא עבד בדואר בלילה. כול מי שמתחיל בדואר עובד קודם כול בלילה שנה אחת. אחרי שנה עוברים למשמרת יום. זלמה התחילה לעבוד בתפירת פרוות. עבודה לא נעימה. הסיבים נושרים. אחר כך הם החליטו לעבור למיאמי. הם התחתנו בארצות הברית. יהודים רבים עברו מניו יורק למיאמי. מה הוא עשה שם? אני לא יודע. אין להם ילדים. היא הייתה פה לפני חודשיים, היא כבר עוד מעט בת 91. אני גם לא יודע איפה היא עבדה. אבל היא החזיקה מעמד. האחראי היה מאד מרוצה מעבודתה. היא שונאת את גרמניה. היא לא רצתה לבקר שם יותר. סימה ואני ביקרנו בקלן ובברלין. בקלן אני נולדתי בברלין סימה נולדה. נסענו על חשבון הגרמנים שארחו אותנו יוצא מן הכלל. בקלן היינו 7 איש. העמידו אוטובוס ל-7 איש. היו לנו סיורים נפלאים. בברלין היינו 24 איש מכול מיני מקומות בארץ. 7 ימי אירוח כולל כסף כיס. אצל הגרמנים אין חוכמות. עברתם טרגדיה קשה מאד, כשרותי נהרגה, רותי הייתה הבכורה? כן היא הבכורה, אילן השני, יובל השלישי, נימי הקטן- ענק. רותי התגייסה ב-1970. היא לא רצתה להיות פקידה בצבא. היא רצתה להיות חובשת קרבית. גם יובל התעקש להיות קרבי אחרי ששכלנו את רותי. הוא היה בקרב על הבופור במלחמת לבנון. גוני הרניק נהרג שם. שמענו רדיו ב-1 וחצי בלילה ושמענו שהרניק נהרג וידענו שהוא היה המפקד של יובל. כך נודע לנו שהוא היה בבופור. משם הם המשיכו לכיוון סוריה. התקשרנו לועדת הביטחון של התק"ם ודרשנו שיורידו אותו מיד. עד שהבקשה עברה זה לקח זמן. יובל לא רצה לעזוב את הכיתה שלו. לבסוף המשטרה הצבאית הורידה אותו. רותי הייתה חובשת קרבית. היא עברה קורס. היא הייתה ברפידים בסיני. זה היה במלחמת ההתשה, שם עשו חבישה ראשונית. רותי ליוותה את הפצועים במטוס לבית החולים. באחת הטיסות היה צריך לתת מנות דם. אז היא תרמה שתי מנות דם. היא חיבקה את הפצועים, עודדה את רוחם, באחד הימים אמרו לה לחפש מקום למרפאה זמנית בסיני. אז היא נסעה עם נהג משוגע. הוא דהר. בא אוטו דואר מקריית מלאכי ופגע בהם. שני הנהגים נהרגו במקום ורותי עפה החוצה, פצועה. הליקופטר העביר אותה לתל השומר. לוטה רמות הייתה מזכירת שירותים והיא באה ואמרה לנו לקחת מונית ולנסוע לתל השומר. הגענו לשם בלילה. רותי הייתה בהכרה ודיברה. ביום ראשון בלילה היא עדיין הייתה אתנו, דיברה. ביום שני סימה ואני היינו לידה. הילדים היו קטנים ונשארו פה לבד. סימה אמרה לי לנסוע הביתה לראות מה שלום הילדים. נסעתי הביתה, בינתיים הגיע לכאן טלפון שהיא נפטרה. מוטל דרוקר מסר לי את ההודעה. נסעתי לשם. סימה הייתה שבורה. מה היא אמרה לי? רותי התרוממה וצעקה :"אימא אני הולכת למות." ומתה. זה קרה בגלל קריש דם. רותי אהבה ילדים ומאד רצתה לעבוד בבית ילדים. היו לה תוכניות רבות. הייתה לה התחלה של חברות עם בחור. רותי הייתה בת יוצאת מן הכלל. היא דאגה לאחיה מאד. מותה פגע בסימה מאד. לא מזמן היא התעוררה בלילה ובכתה. היא אמרה מילה אחת: רותי! כשיובל התגייס לא עזר לנו כלום הוא דרש ללכת ליחידה קרבית. הלכנו לעורך דין לחתום שאנחנו מסכימים. הוא לחץ עלינו לחץ אימים. חתמנו וזהו. יש לו משפחה וילדים. כל שנה יש אזכרה לנופלי חיל הרפואה בחיפה. מה אתה רוצה לספר על סימה? יהלום - קודם כל. מי שלא הכיר אותה הפסיד. היא הייתה משפחתית, היא לא הרשתה לקלל אף אחד. כולם אהבו אותה. 32 שנים היא הייתה מטפלת תינוקות. יהלום! עד שפגעה בה המחלה האיומה- האלצהיימר. חמש שנים סימה לא אתנו. הקבר שלה מטופח. הוא אחד הקברים היפים בבית הקברות שלנו. אנשים אומרים לי את זה. סימה קבורה על יד רותי. הזמנתי מקום על יד סימה... אתה שלם עם חייך בקיבוץ? כשבאים בגיל 13 לא יוצאים. אני לא מוכן לגור בחוץ אפילו יום אחד. היה פה קיבוץ נהדר, לא רכושני. חברה טובים, קבוצה קטנה. כהגעתי ב-36 אולי היו פה 150 חברים. היו לך פה חברים? הייתי עוד ילד. זה היה קיבוץ נפלא. דברו פה כולם גרמנית. לא ידעתי מילה עברית חוץ משלום. ילד תופש משמיעה. איזה קיבוץ יפה היה גבעת ברנר! למרות שהיו מאורעות אז בארץ. הייתה לי משפחה גדולה פה, לכן לא כול כך נזקקתי לחברים. כל אחד הכיר את השני. כמה ילדים היו פה בשלושים ושש? הילדים הראשונים. הייתם שלמים עם החינוך המשותף? לא הייתה ברירה אחרת. הלינה המשותפת הייתה לנו מאד קשה. לקחתי את הילדים לישון אצלנו נגד רצונן של העובדות. הייתי מחזיר אותם לבתים עוד לפני שהעובדות באו לעבודה. היה לי אוטו והחזרתי אותם בחמש בבוקר למיטה בבית הילדים שלא יראו ולא ירגישו. הם ישנו אצלנו ארבע פעמים בשבוע. הלינה המשותפת הייתה נגד הטבע של האדם. אי אפשר להילחם נגד הטבע. הייתה לנו הרגשה איומה כשהילדים ישנו בבית ילדים. הילדים גדלו יפה, קבלו חינוך טוב. הלוואי ובכול העולם היו ילדים כאלה כמו שיש לי. הם מסורים להורים. יש להם כבוד להורים וכלפי אנשים אחרים. הכול תלוי בחינוך. חנה: אני מאחלת לך שנים ארוכות ובריאות כמו שהיו לאימא שלך.

משה גלס