דב נולד בברלין ב-13 באוגוסט 1908, בן בכור להוריו ניסן וגיטל שהיטיבו לשלב שמירת מסורת יהודית עם אהבת תרבות גרמנית וציונות והנחילו אהבה זאת גם לבנם. עד יום מותו שמר דוב על ספרי אביו, בהם: כל כתבי היינה, גטה ושאר קלסיקונים גרמנים בצוותא עם כתביו הפוליטיים של הרצל. על קירות חדר האוכל בדירתם בברלין תלו תמונות הכותל המערבי, מגדל דוד ותמונה קטנה של הרצל, בצוותא עם תמונותיהם של שילר, בטהובן ו... של נפוליאון וכמובן גם תמונת היינה. בבית הוריו שמרו על כשרות אבל ה'עסק' [החנות] היה פתוח גם בשבת, האם ישבה בחנות בשעת הצורך אבל לא הדליקה אש בשבת. מאמו שמע דב לראשונה על ה'צדיקים' וה'חסידים'. על הרב מוויז'ניץ (שחצרו ידועה גם בארץ). האב טיפל בענייני העסק גם בשבתות אך בחגים היהודים הגדולים העסק, היה סגור והאב ובנו הלכו לבית הכנסת. כן אהב הילד לשבת עם אביו שקרא לפניו פרקים מן התנ"ך, בייחוד מספרי 'משלי' ו'קהלת'. על פעילותו הציונית של אביו מעיד מכתב שכתב לו הרצל עצמו, השמור עמנו עד היום, בו הוא מתנצל על שלא יוכל להגיע לכינוס כלשהו. לדב עצמו זכור תבליט קטן עשוי עץ זית מארץ ישראל, שהיה מונח במיטתו מתחת לכרית כמו קמע. כבן יחיד (אחותו נולדה שלוש שנים אחריו), הקדישו הוריו תשומת לב רבה לחינוכו ושכרו מורים פרטיים שילמדוהו עברית עוד בטרם החל בלימודיו בבית הספר. עם האחרון בהם, שלימד עברית גם את אחותו שמר דב על קשרים הדוקים מאוד. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס ב-1916 אביו של דב לאחר שניסיונותיו להימנע מגיוס לא צלחו. בהתחלת המלחמה חלתה האחות אדית בשיתוק ילדים כך שאמו נשארה לבדה עם שני ילדים קטנים ועם ההכרח לנהל את העסק המשפחתי יחד עם הדאגה לעבודות הבית. דב שלא אהב את העיסוק במסחר נאלץ גם הוא להטות שכם ולשם כך עבר קורס ערב קצר ופשוט בהנהלת חשבונות וכו'. נוסף על-כך העיבה מחלת האחות על חייהם. המלחמה הסתיימה, האב חזר הביתה, אך זמן קצר לאחר מכן, ב-1918 נפטר כתוצאה ממחלת 'השפעת הספרדית', אשר השתוללה אז באירופה וקטלה מיליונים רבים. כשנדרש דב לומר 'קדיש' על אביו הוא התוודע לראשונה ליהודים מגליציה, שהיו רוב המתפללים באותו בית כנסת ואשר נטו לחסידות. שם הכיר גם את ליפא כץ ואת יוסל בומבך (אחר כך ברקן) זכרונם לברכה. במיוחד התרשם מאביו של יוסל, שכמו רבים נהג להתנועע במרץ רב בזמן התפילה, אבל נוסף לזה צעק עד לב השמים, כדי להיות בטוח, שהקדוש ברוך הוא ישמע אותו... ההיכרות עם היהדות החסידית קרבה אותו אל שפת היידיש ואל הדת וכאן החלה התקופה הדתית שלו שנמשכה כחמש שנים. שנות נעוריו של דב בברלין היו שנים סוערות, וכנער חווה את הפריחה והנפילה של רפובליקת ויימאר, את שנות האינפלציה הקשות ואת התגברות הלאומנות שהביאה לעליית הנאציזם. דב היה עד גם להתגברות האנטישמיות אף כי לא נתקל בהתנכלות אנטישמית בעצמו המודעות להתעצמותה הגבירה את הזדהותו עם הציונות. כחבר בתנועת הנוער 'תכלת לבן' ('בלאו וייס') הציונית לקח חלק בהופעותיהם של מנהיגים ציונים שהגיעו לברלין והאזין בהתרגשות לנאומיהם של ויצמן, ז'בוטינסקי, גולדמן, ארלוזרוב ואחרים. עוד בהיותו בבית הספר העסיקה אותו המחויבות להגשמה ציונית אך הוא נרתע מהמחשבה שישאיר לבדן את אמו ואחותו החולה. לכן החליט לאחר שסיים את בית הספר ב-1926, להתמחות בחקלאות כדי שיוכל לעלות לארץ כבעל מקצוע ולהשיג ביום מן הימים את היכולת להעלות את המשפחה ולפרנס אותה. כך החל את לימודיו במכללה חקלאית בברלין שחייבה אותו גם לעבודה מעשית במשתלה. חודשים אחדים לאחר שהחל בעבודתו נפטרה אחותו שהייתה מאוד קרובה ואהובה ומותה היה לו ולאמו אסון גדול. בהמשך לימודי החקלאות נסע דב יחד עם ידידה שהכיר באחד הכינוסים הציוניים לאיטליה, בכוונה ללמוד חקלאות בארץ שתנאיה דומים לתנאי הארץ. הייתה זאת הרפתקה קצרה שהסתיימה בלא כלום ובכך תמה פרשת לימודי החקלאות. ואז, בהשפעת המורה לעברית ד"ר וורונובסקי החל את לימודי הרפואה. תקופת לימודיו באוניברסיטה של ברלין הסתיימה טרם זמנה בגלל עליית הנאצים לשלטון. דב ציין אותה כתקופה היפה בחייו, למרות התגברות האנטישמיות וקשיי הקיום שלו. בהשפעת האירוע של שריפת הרייכסטאג החליט דב לעלות לארץ. הוא השלים את לימודי המחצית ברפואה. באותה עת עדיין עודדו הגרמנים, שלטונות המנדט בארץ והגורמים הציונים, את ההגירה מגרמניה לארץ ישראל. הוא ניצל את ההקלות שניתנו לבעלי אזרחות גרמנית בקבלת סרטיפיקט (רישיון עלייה) ובשנת 1933 עלה לארץ לא כחבר בהכשרה אלא כ'בודד'. אחרי שהות של חודשיים בארץ הצטרף בהשפעתו של בן-אהרון לקיבוץ יגור. ביגור עבד בתחילה במחצבה, כנראה לא היה לו קל בעבודה זו. לאחר מכן עבר להוראה בבית הספר 'טיץ' (בית ספר מקצועי שהיה צמוד לקיבוץ יגור). בין חניכיו היו גם צעירים עולים מגרמניה. ביגור גם הכיר את מניה, נשא אותה לאישה ובסוף שנת 1937 נולד בנם הבכור - ניסן. בשנת 1941 עברה המשפחה הקטנה למושב השיתופי 'מולדת'. הסיבות למעבר היו כנראה גם הרצון של דב ליתר פרטיות וגם קשרים אישיים עם אחד ממנהיגי מולדת. 'מולדת' הייתה בראשית צעדיה ותנאי החיים בה קשים. שם גם חלה דב במחלת הטיפוס שבקושי נחלץ ממנה בחיים. שהותה של המשפחה במולדת הסתיימה בשנת 1945. בתוך התקופה הזאת כיהן דב כמזכיר המושב, אך הולדתה של הבת הגר, הביאה בעקבותיה בהשפעת מניה, את ההחלטה לחזור למסגרת קיבוצית. בהשפעת קשריו החזקים עם שמעון גרוס ז"ל, בחרו דב ומניה לעבור לקיבוץ גבעת-ברנר. בגבעת ברנר שסבלה באותה עת ממצוקת דיור, נאלצו להתגורר בתחילה באוהל, ובשבת השחורה 'זכו' לביקור ה'כלניות' הבריטים שחשדו בהם כי הם חברי פלמ"ח. אחר כך עברו ל'ליפט' ורק עם המעבר לגבעת ברנר שובץ דב לעבודה במטעים. אחר כך הדריך פעמיים חברות נוער. בעקבות נסיונו בהדרכה רצה להפוך את ההוראה למקצוע וביקש ללמוד בפקולטה לחקלאות כדי להכשיר עצמו להוראת חקלאות, אך בקשתו נדחתה. בכל זאת מצא דב את הדרך לשלב עבודה חינוכית עם עבודה חקלאית ובהיותו כבן 55 בערך, קיבל על עצמו את האחריות למשק בית הספר. המגמה בקיום משק כזה הייתה מגמה חינוכית לימודית הוא היה אמור להכשיר את תלמידי בית הספר לעבודה בחקלאות ולכן היה זה משק של בעלי חיים זהים או דומים לבעלי החיים שגודלו בקיבוץ. במשק בית הספר עבד דב כחמש שנים. הוא אהב את העבודה, נהנה מהאפשרות להיות אדון לעצמו, וכהרגלו התעמק בצד התיאורטי של החקלאות וגידול בעלי חיים. בהיותו כבן 60 הוטל עליו להקים את ארכיון גבעת ברנר. היו אז שני חברים שראו בהקמת הארכיון ובשימור המורשת של גבעת ברנר חשיבות עליונה. שני חברים אלה הפעילו על דב 'מכבש אישי' כבד והוא נעתר לבסוף. לתפקיד זה הקדיש את כל מרצו. למרות שחסר כל ידע מקצועי בתחום הארכיב, הוא ניחן בתכונה שאפיינה אותו מילדות יכולת ללמידה עצמית. נוסף עליה חינוכו הגרמני לסדר, שללא ספק היה לו לעזר במשימה הזאת. גם הכרתו בחשיבות הקמת הארכיון והזדהותו המלאה עם הצורך לשמור על המורשת של החברה שבה חי, סייעו לו בתפקיד החדש. חרף הביקורת שהייתה לו מראשית דרכו בקיבוץ הוא הגדיר אותו כ'צורת החיים הצודקת ביותר בעולם שאני מכיר'. דב ומניה התברכו בשמונה נכדים שלהם העניקו שניהם אהבה רבה. בחברת נכדיו היה דב סבלני וחם כפי שלא היה עם שום אדם אחר. בכל שנותיו המשיך דב 'לבלות' בחברת ספריו, מהם שאב את ידיעותיו והנאותיו האינטלקטואליים. ספריו היו ללא ספק האוצר היקר ביותר בחדרם הצנוע של דב ומניה. בשנותיו האחרונות 'גילה' דב את פריס. פריס הייתה עבורו התחליף לברלין, עיר הולדתו, שאליה לא חזר מאז עלייתו לארץ. פריס הייתה סמל התרבות האירופאית הקלאסית שעל ברכיה גדל וחונך. דב הלך לעולמו ב-1985, כשנתיים לאחר מותה של מניה.

דב שירן